יריד החלומות

חזרה למאמרים

 

סיפורו של יריד המזרח בתל-אביב

בראשית, באה התקווה

יריד הוא מקום בו נפגשות התקוות.


ממציאים ויצרנים באים בתקווה לעורר רושם והתפעלות. קונים ומבקרים מקווים לחוות ריגושים ולמצוא מוצרים שייטיבו את חייהם. אנשי עסקים מקווים לרקום קשרים חדשים ולהדק קיימים, המארגנים מקווים לעבור את הכל בשלום והילדים מקווים לקבל מקל צמר-גפן מתוק והפעם, לא לפחד בכלל מהגלגל הענק ומרכבת ההרים.

 

שבע פעמים התכנסו בתל-אביב "ירידי המזרח הקרוב" בימי המנדט הבריטי. מטרתם הייתה מתן עידוד לתוצרת ארץ-ישראל ופתיחת צוהר כלכלי מן המזרח התיכון אל העולם הגדול. "יריד המזרח" שאף להציב גשר בין עמים ותרבויות ולהציג את רוח האומה והישגיה. סמלו, "הגמל המעופף" ביטא תקווה לקשר ולאחווה בין אדם לאדם, בין עם לעם.


היזמים צירפו מחשבה למעשה. בעבודה משותפת של אנשי כלכלה ומדינאות, ארכיטקטורה ועיצוב, צמחה מתוך מרחב שומם, קריית תערוכות שהייתה מקור של גאווה והשראה. המזרח היה קרוב מתמיד.


בימי המלחמה העולמית השניה, דומה היה כי נקצצו כנפיה של התקווה. שנים של עלטה פקדו את העם היהודי ואת העולם החופשי כולו. קטיעת החיים הכלכליים הביאה להפסקת מסורת הירידים.


הביתנים שנבנו על-פי מיטב הארכיטקטורה היו לחורבות מתפוררות, "הגמל המעופף" נותר כנוסטלגיה רחוקה. בשנת העשור להכרזתה של מדינת-ישראל, עודנה מצולקת מקרבות ונאנקת תחת עול כלכלי וחברתי כבד, שב וקם בתל-אביב "מרכז הירידים". הנה כי כן, "הגמל המעופף" חזר.


"מרכז הירידים" מבקש לשקף את חזית הטכנולוגיה, הפיתוח ורווחת האדם. המקום הוא זירת מפגש לאנשים שעניינם המשותף חוצה גבולות לאום ושפה ומגדל תצפית על הישגיה של מדינת-ישראל במגוון תחומי תרבות ועשייה.


בראשית המאה העשרים ואחת, בעיצומם של קשיים מדיניים וכלכליים, מוקם בלב "מרכז הירידים" בניין התערוכות המשוכלל והמודרני במזרח התיכון. בית זה יבקש להיות חלון ראווה להישגים חומריים ורוחניים, קידמה טכנולוגית, חקלאות מפותחת ותעשייה משוכללת ובעיקר ? חלון של תקווה לכל הטוב והיפה שבעולמנו.

 


היריד בא !

כשהתכנס יריד, הייתה העיר כולה כמרקחה. מכל קצווי ארץ הגיעו סוחרים שפרסו מרכולתם לראווה וביקשו לצוד את תשומת לבם של המבקרים. המוני אדם שוטטו בין הדוכנים, צהלו בשמחה כשפגשו פנים מוכרות, מיששו בסחורות, התמקחו במרץ. התפעלו והתלבטו בין שפעת החלומות שהוצעו למכירה.


בימי קדם הכריזו על הסחורות בצעקות צרודות ומטבעות מצלצלות עברו מיד ליד. בימינו, מכריזים בגרפיקה ובקופירייטינג מתוחכמים וכרטיס אשראי מועבר בחריץ מגנטי. אלו הם הבדלי סגנון. במהות, דומה כי לא השתנה דבר.


יריד הוא כינוס פתוח המשלב מסחר עם בילוי, מפגש חברתי וחגיגה עממית. לראשונה, נזכרת המילה "יריד" בתוספתא (מסכת עבודה זרה א') : "התגרין שהקדימו זמנו של יריד"[i]. מן ההקשר מובן שמדובר באירוע המוני למטרות מסחר.


בתקופה ההלניסטית, התקיימו באירופה ירידים בעיקר בימי החג הפאגניים ושולבו בהם טקסי פולחן דתיים. האירועים נערכו בחסות הממסד השלטוני וניתנו בהם הנחות מס לעסקאות, תמריץ לסוחרים ולקניינים גם יחד. בעיר אולימפיה נערכו הירידים בסמיכות לאירועים האולימפיים. ההגיון הכלכלי בסמיכות האירועים ברור, במקומות שבהם נפתח הלב, נפתח גם הכיס.


גם בארץ-ישראל נערכו ירידים בהם נמכרה כל סחורה אפשרית, מפירות וירקות ועד עבדים ושפחות. בין ערי היריד היו עזה, עכו, בית שאן ואף העיר בוטנה שמצפון לחברון.


דעתם של חכמי ישראל לא הייתה נוחה מן האופי האלילי וההולל של הכינוסים. השם הבלתי מחמיא "יריד" או "ירוד", ביטא ניגוד למושג "עליה לרגל" למקדש שבירושלים.


סוחרים יהודים השתתפו בירידים חילוניים שאורגנו בידי המלכות אך הדירו רגליהם מן הירידים הפאגניים. משום מצוות פדיון שבויים, ניתן לעיתים היתר להשתתף ביריד אלילי לשם קנית עבדים יהודים על מנת לשחררם לחופשי.


הירידים הוסיפו להתקיים באירופה גם לאחר התפשטות הנצרות, מעתה נערך הכינוס בימי החג הנוצריים. הגדול שבירידים התקיים בסלוניקי, לציון חגו של דימטריוס הקדוש. הכנסייה העניקה חסות לירידים ובמהלכם נערכו פולחנים נוצריים המוניים.


הטקסים הדתיים העניקו לירידים את שמם האנגלי "FAIR" על בסיס המונח DIES FERIAE ("ימי חג") בצרפת נקרא היריד AOIRE ובגרמניה JAHRMARKET או MESSE, מונח שנגזר כנראה המלה MISSA, כינוס התפילה הקתולי.


הירידים היו מתמיד אירועים צבעוניים למדי, שילוב מסעיר של התלהבות דתית, יזמות עסקית ומפגש חברתי מרתק. התרגשות ותחושת חג נשזרו זו בזו.


ימים רבים לפני מועד הפתיחה הרשמי, כבר היו הדרכים מלאות בהמוני אדם שבאו לקחת חלק בהתרחשות. המארגנים חילקו את הרוכלים על פי סוג סחורתם, בעלי-חיים, תבואה, בגדים או מוצרי עור, חפצי קישוט או איקונות דתיות.


בחוצות היריד שוטטו לוליינים ולהטוטנים ששימחו את הקהל בתמורה לחופן מטבעות שהושלך אל כובעם. בפינות שונות נעמדו זמרים ושחקנים, נגנים ורקדנים שהפעימו לבבות לרגע אחד.

 

היה זה גן-עדן לשרלטנים מכל הסוגים. בתוך הקהל יצאו ובאו כייסים זריזים. פה ושם ניצבו נוכלים שהציעו שלל עסקאות מפתות לאיכרים תמימים, קלפנים אחזו עיניים ונשים צועניות ניבאו עתיד מזהיר לכל המרבה במחיר.


רבים מן הירידים הפכו לאירועי קבע ובחלק מהם הוקם "תיאטרון יריד", המפורסם שבהם הוא "THEATRES DE FOIRE" שפעל בסן ז'רמן ובסן לוראן. במאה השבע עשרה כבר התנהלה בתיאטראות אלה פעילות אומנותית ברמה גבוהה, בעיקר בתחום האופרה הקומית.


במאה השש-עשרה החלו הירידים להתמסד גם באירופה המזרחית. הערים לובלין, ברודי, ורוצלב, דנציג, טורון, לבוב וקרקוב נודעו כערי יריד. בערים הללו התבסס באותה עת, לטוב ולרע, מעמד מיוחד לסוחרים היהודיים. בתיאורים הספרותיים ובפולקלור היהודי זכו הירידים לתיאורים עזים כמפגש ססגוני של אלפי יהודים מכל קצוות "תחום המושב" היהודי. ביריד נראו רבנים וראשי ישיבות, בעלי מלאכה וסוחרים. ימי היריד נוצלו לדיון בסוגיות שעמדו על סדר היום היהודי. בחלק מן הירידים התקיים מעין בית דין רבני מהיר שעסק בפתרון בעיות שהתגלעו בין סוחרים יהודים. הספרות ההלכתית נדרשה רבות לשאלות איסור והיתר בימי היריד, במיוחד לסוגיית האיסור לשאת ולתת עם הגויים בימי חגם, "ימי אידיהם" בלשון חכמינו.


"והנה היריד ! השוק שבכל ימות השנה הוא שקט, הומה מאדם. פנים חדשות ומיני צורות ופרצופים באים מכפרים ועיירות. נשים חשופות שכם וגלויות חזה וחריזי זגוגיות ואלמוגים על צווארן יושבות תחתיהן בעגלה גדושה בין מחרוזות של בצלים וסלים עם ביצים ולרגליהם עגל רך בן שבועיים נעקד בארבע רגליו.


מן העמק, מתחת ההר, מחנה של סוסים מופשלי זנב וזקופי רעמה, ברעש ורוגז דוהרים ובאים, דחוקים זה בזה וצפופים, והמחמרים אחריהם מצליפים בשוט ופרגל מריצים אותם בקול המולה וצווחה לשוק הסוסים ומעמידים אותם שם בשורה, ומיד עוברים זה אחר זה הסוחרים, הבוחנים ובודקים כל סוס בשיניו, שמין את יופיו, נשכרים על מקחו, סוטרים על גבו ומעבירים ידם על חלקת אחוריו. וכלום אפשר ליריד בלא צועני ? גם הוא גרישקא הצועני שם ! פניו פני להבים ומזיעים מרוב עבודה, כובעו שמוט לו לאחורי ראשו.


המונים המונים של בני אדם, בחורים וגם בתולות, טף ונשים יחדו מתלקטים ובאים, קול שחוק וקול דברים והעיניים נשואות למרום. הנה אוהל קרקסאי שם בשוק ושלטי תמונות מבהילות תלויות עליו מבחוץ ועל גגו של האהל עומד ליצן מסורבל בסרבלים רחבים בבגדי צבעונים תוקע ומחצרר. מכנף השוק זמירות נשמעות ומכנף השוק כנגדה קול המון ברמה נשמע מהומה ומבוסה וקטטה ובני אדם נאספים... עבר השוק, היריד חלף הלך לו ובאו מראות אחרים תחתם."[ii]


בימי הביניים נודעו יהודים בעיקר מעמד של גורם המממן עסקאות.יהודים עבדקנים שוטטו ברחבי היריד, הטו אוזניהם לכל רחש והסתודדו עם סוחרים נבוכים. הם הציעו הלוואות נדיבות בריבית קצוצה, עיסוק שלא הרבה כבוד לעוסקים בו.


במזרח אירופה לעומת זאת, היוו היהודים את עמוד השדרה של הירידים, בחלקם הייתה האידיש שפת העסקים העיקרית. בערים אחדות נאסר בצו מדינה לקים את הירידים בשבתות ובחגי ישראל בכדי לאפשר השתתפות יהודים. בעת הפוגרומים בליטא בשנת 1539 דרשו האצילים מן המלך לדכא את הפרעות בהקדם בכדי לאפשר ליהודים להגיע אל היריד.

 

ביריד של ורוצלב נוסד איגוד של הסוחרים היהודים שנקרא "פרנסי היריד". האיגוד גבה מחבריו מסים ועמד בקשר הדוק עם ההנהגה הרבנית וייצג את הסוחרים היהודים מול השלטונות. כוחם של "פרנסי היריד" היה עצום והם הביאו להתרחבות המסחר היהודי בירידים, היהודים מכרו נוצות ואבני-חן, עור ובגדים משומשים, עצים ובקר, אחדים מהם אף שימשו כלהטוטנים. המושג "סוחר סוסים" שהתקבע בשיח הישראלי שביטוי לנכלוליות פתלתלה, לא נאמר כמונח גנאי, שם היה זה מקצוע מכובד.

גלגלי התנופה

המהפכה התעשייתית שינתה את פני הכלכלה העולמית ובכלל זה את אופיים של הירידים. בעבר, ניתן היה לאמוד שוויה של סחורה בהתבוננות חטופה, להתמקח, להעמיד פני נעלב, להתרצות ולסגור עסקה. הסחורה והמטבעות החליפו ידים בו במקום והמיקח היה עשוי.


סגנון עסקי זה איננו אפשרי בעידן בו נמכרות מכונות משוכללות בעלות מפרט טכני מורכב. בכדי להתרשם מיכולת הביצוע של המוצר, יש צורך בבחינה מקיפה ומעמיקה יותר מזו הנדרשת בספירת שיניו של סוס. בעיצומה של המהפכה התעשייתית, החלו להתכנס באירופה תערוכות מקצועיות.


הצד השווה בין תערוכה ויריד הוא היותם כינוסים מסחריים פתוחים. היריד הוא בעלי אופי המוני ושופע עליצות ספונטנית, התערוכות מיועדות לקהל מפולח, מקצועי ותכליתי.


בניגוד ליריד שבו נמכרת הסחורה עצמה, הרי שתערוכה משמשת בעיקר לתצוגה. המוצרים ותהליכי הייצור נבחנים על-ידי המבקרים, סוכני המכירה מוסרים מידע בכתב ובעל-פה, ההזמנות נרשמות ואספקת הסחורה מבוצעת ישירות אל הלקוח.


מארגני התערוכה מזמנים קניינים ויצרנים המבקשים לבסס את מעמדם בשוק. התצוגה בתערוכה מסייעת לעיצוב תדמית ולהעברת מסרים פרסומיים ותעמולתיים. מתוך-כך, מוקדשת תשומת-לב יתירה לעיצוב, אסתטיקה וארגון יעיל.


בשנת 1761 נערכה באנגליה התערוכה המודרנית הראשונה. הוצגו בה הישגים טכנולוגיים ורעיונות לפיתוח תעשייתי. הייתה זו תערוכה מקומית שנועדה למציגים ולקניינים אנגליים בלבד.


התערוכה הבינלאומית הראשונה נערכה בצרפת בשנת 1797. היה זה בימי הנעורים של הרפובליקה הראשונה. בין אירועי הדמים של המהפכה הצרפתית לבין התחדשותה של הקיסרות.


התערוכה שהתכנסה במדינה מוכת הזעזועים זכתה להצלחה כבירה. הממשלה הצרפתית ראתה בכינוס הבינלאומי מנוף לשיקום הכלכלה הרעועה והכריזה על ראשיתה של מסורת שנתית של אירוח תערוכות.


ביולי 1798 התכנסה התערוכה הפריסאית במבנים שהוקמו במיוחד על גדות נהר הסיין. במהלך הכינוס, שנמשך שלושה ימים, התקיימו החגיגות לציון יום השנה העשירי לנפילת הבסטיליה.


בעיצומן של החגיגות, הגיע לפריס עטור ניצחון ותהילה, הגיס הצרפתי ששב משדות הקרב באיטליה. בראש הצבא רכב הגנרל נפוליון בונפרטה שכבר אז נחשב כהבטחה הגדולה של העתיד הצרפתי. פרץ הפטריוטיות הפרנקופילית היה בשיאו.


מטרתה המוצהרת של התערוכה הייתה להרשים את המבקרים בעליונות התעשייה הצרפתית על זו הבריטית. בתערוכה זו חולק לראשונה קטלוג למבקרים. כותביו קבעו בדעתנות כי התוצרת הצרפתית עולה על זו האנגלית.


היה מקום להטיל ספק מה בקביעה פסקנית זו, אולם חשיבותה המורלית של ההצהרה הייתה עצומה והקוראים בשפה הצרפתית האמינו לכל מילה.


בשנת 1801 נערכה בצרפת תערוכה נוספת, הפעם בחצר מוזיאון הלובר. תערוכה זו הייתה גדולה כפליים מקודמתה והיא נמשכה ששה ימים. לא היה כל חוט מקשר או הגיון פנימי בין המוצגים. המכנה המשותף היחיד היה היותה של הסחורה מתוצרת צרפתית. המבקרים מצאו בתערוכה מוצרי קרמיקה וזכוכית, טקסטיל ורהיטים, כימיקלים, נשק וציוד טכני. בין אולמות המוזיאון הנכבד היה גם אגף של בקר חי. הבהמות בהו בשכיות החמדה של האמנות העולמית וגעו, אולי מהתרגשות.


התערוכות הלאומיות של צרפת נועדו להתקיים בתדירות שנתית אך בפועל, התכנסו במרווחי זמן בלתי קבועים. הגורם המרכזי שהשפיע על קיום הכנסים היה המצב הפוליטי והאווירה הבינלאומית.


בשנת 1849 נערכה התערוכה האחת-עשרה במניין, היא הייתה פתוחה לקהל משך ששה חודשים תמימים. מספר המציגים בה הגיע למניין נכבד של 4,500 פירמות.


באותה עת, נעשו גם באנגליה מספר ניסיונות, גמלוניים למדי, לארגון תערוכות דומות לאלו שבצרפת. הראשונה שבהן התקיימה בשנת 1828, אחריה התנהלו מספר תערוכות כושלות למדי. הראשון שהצליח להוציא את האנגלים מאדישותם היה הנסיך אלברט, איש קר-מזג באופיו שהתגלה כבעל מעוף חסר גבולות.


ארמון של בדולח

הנסיך אלברט (נולד 1819 נפטר 1861), אדם משכיל ורחב אופקים, למד מדעי הטבע, מתמטיקה, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטאות בריסל ובון והתמצא בתחומי אמנות רבים.


בשל סבך אינטרסים בינלאומיים נישא אלברט, בנו של דוכס סכסוניה, לבת דודתו ויקטוריה מלכת אנגליה. המלכה הדומיננטית הסתייגה מבעלה והדירה אותו מעיסוק בענייני המדינה. עם הזמן, למדה ויקטוריה להעריך את הנסיך שזכה לכינוי "אלברט הטוב". בדרכו השקטה, הטיף אלברט לקידום התעשייה, האמנות והמדע באנגליה.


ויקטוריה ואלברט היו אנשים שמרניים, שהאמינו בערכי הצניעות והחסכנות. הם החילו את גישתם זו על אנגליה כולה משך עשרות שנים.


בחסותו ובעידודו הנמרץ החלה בשנת 1850 בנייתו של אולם BINGLEY HALL הקיים עד היום. התערוכה זכתה להצלחה גדולה. היא ביקשה לתת ביטוי לקדמה של התרבות האנושית. אחד המבקרים ביטא את התרגשותו כשכתב : "מכל האירועים בהיסטוריה של הזמן הקרוב, רק למלחמות הייתה השפעה דרמטית יותר על יכולת ההתבטאות של הציביליזציה מאשר לתערוכות עולמיות"[iii].


בשנת 1851 התקיימה באנגליה תערוכה שהייתה גדולה מכל קודמותיה. הפעם התקיים הכינוס ב"ארמון הבדולח", אחד המבנים המרתקים שהוקמו באירופה במאה הי"ט.


הבניין שתוכנן בלב ה"הייד פארק" הלונדוני על ידי האדריכל ג'וזף פקסטון (Paxton) . היה ארמון מפואר. בלבו ניצבה מזרקת בדולח שהתנשאה לגובה שמונה מטרים. המזרקה הוקמה בין עצי בוקיצה חסונים ותמירים. העצים הללו היו חלק מן ה"הייד פארק" והארמון נבנה סביבם. את הקירות עיטרו ויטראז'ים מרהיבים ושטיחים ענקיים. הבניין זכה לכינוי הפיוטי "ארמון הבדולח" (CRySTAL PALACE).


המבנה המצועצע עורר גל של לגלוג, אולי מהול בקנאה, מצד האריסטוקרטיה האירופאית. מלך פרוסיה שאל את הנסיך אלברט בלעג האם יהיה זה בטוח לבקר את לונדון בזמן התערוכה. הנסיך לא נותר חייב והשיב :


"המתמטיקאים חשבו שארמון הבדולח יתמוטט בסערה הראשונה; מתכננים טענו שהגלריות יתמוטטו ויפגעו במבקרים; כלכלנים נבאו מחסור במזון בלונדון בשל שפע המבקרים שיציפו את העיר; רופאים נבאו שבשל הגעתם של בני גזעים רבים שיבואו במגע אלה עם אלה המגפה השחורה של ימי הביניים תחזור ותופיע כפי שקרה בעקבות מסעי הצלב; אנשי מוסר טענו שאנגליה תפגע מהפגעים שיביאו עליה האנשים מהעולם המתורבת והבלתי מתורבת; התיאולוגים טענו שמגדל בבל שני זה יאלץ לקחת על עצמו את תאוות הנקם של אל פגוע ונעלב."[iv] את מכתבו הסרקסטי חתם הנסיך אלברט בהצהרה יבשה כי "באופן אישי לא יוכל להתחייב מפני סכנות אלה".


"ארמון הבדולח" לא התמוטט. בתום בנייתו הובא לבניין גדוד חיילים חסונים. הם נצטוו לקפוץ ולרקוע על הרצפה בכדי לבחון את עמידותה.


ממאי ועד אוקטובר 1851 עסקה לונדון בתערוכה ובה בלבד. 14,000 חברות הציגו למעלה ממאה אלף מוצרים בפני למעלה מששה מליון מבקרים.


היה זה מפגן של עוצמה לאימפריה הבריטית. בתום התערוכה, פורק "ארמון הבדולח". הוא הוקם מחדש בדרום לונדון והוסיף לתפקד עוד שמונים שנה.


מהפכה צרפתית

בשנת 1879, בעיצומם של משברים קשים מבית ומחוץ, התחדשה בצרפת מסורת התערוכות הבינלאומיות. לקראת האירוע, נבנו בלב פריס מספר מבנים מונומנטליים שהעניקו לה אופי רומנטי וייחודי.


בשנת 1889 נועדה להתקיים תערוכה בינלאומית נוספת. שנתיים קודם לכן כבר החל שר המסחר הצרפתי לקבל ההצעות לבניית סמל לתערוכה. בין המציעים היה גוסטב איפל, בכיר מהנדסי צרפת.


כבר בשנת 1875 זכה איפל לתהילה עולמית בזכות גשר שהקים מעל נהר דורו(DOURO) בפורטוגל. הוא השתמש בטכנולוגיה חדשנית ? צירי פלדה שיצרו חיבורים בין קורות ענק. גוסטב איפל נחשב בתקופתו כמומחה החשוב בעולם לבניית גשרים ומגדלים.


בראשית שנות השמונים עבד איפל לצדו של פרדריק אוגוסט ברתולדי בתכנון הקונסטרוקציה של "פסל החירות" שהעניק העם הצרפתי לעם האמריקאי. איפל ערך מחקרים רבים בנושא השפעת רוחות על יציבותם של מבנים. מחקריו הובילו אותו לפיתוח שכלולים רבים והמצאות הנדסיות בתחום האווירודינמיקה.


לקראת התערוכה של 1889 הציע איפל לבנות מגדל פלדה במבנה של פירמידה גבוהה וצרה בעלת בסיס ריבועי.


הרעיון לא זכה מיד לאהדה ציבורית, בלשון המעטה. אמני פריס פנו לשר המסחר באגרת שהביעה הסתייגות, לא ממש עדינה, מן ההצעה הגרנדיוזית : "אנו, הציירים, הפסלים והארכיטקטים הצרפתים באים בשמו של הטעם הטוב הצרפתי בכדי למחות כנגד מה שנראה כאיום על ההיסטוריה הצרפתית ולבטא את זעמנו העמוק על כך שבליבה של עיר הבירה שלנו, מוקם מגדל איפל מפלצתי ובלתי נחוץ זה".[v]


השר לא נבהל ממחאת האמנים והקציב לפרויקט 5.5 מליון פרנק. את יתר הסכום, 22 מליון פרנק גייס איפל בכוחות עצמו.


שנתיים ימים עבד המהנדס עם צוות של 40 עוזרים. 15,000 יחידות פלדה, שכל אחת ואחת מהן יוצרה על פי תכנונו הקפדני של איפל, חוזקו על ידי 2.5 מליון מסמרים.


המגדל הלך והתרומם אל קו הרקיע הפריסאי. ככל שהתקדמה הבניה, ספג המבנה עוד ועוד קיתונות של בקורת ולעג. איפל נהג לומר לכל מי שהסכים לשמוע : "בסופו של דבר, כולם יאהבו זאת".


ביום 31/3/1889 טיפס איפל עם קבוצת נכבדים אל ראש מגדל המתכת. חבורת סבלים העלתה לשם תותח קטן. המהנדס הניף בגאווה את דגל צרפת ומן התותח נשמעו 21 רעמי נפץ. כשהתנוסס הדגל בעל שלושת הצבעים מעל המגדל ציין איפל בקול רועד כי "דגל צרפת הוא כעת היחיד המתנוסס על תורן בגובה 984 רגל", אמירה זו הביעה את תמצית הרעיון כולו, הפגנת עליונותו של העם הצרפתי על פני יתר בני התמותה.


על פי החוזה שערך איפל עם ממשלת צרפת ועירית פריס, קיבל היזם את כל ההכנסות מן הביקורים במגדל במשך 20 השנים הראשונות. במאי 1889 כבר החזיר איפל לעצמו את ההשקעה, מכאן והלאה צבר רווחי עתק. העקשנות הסתברה כמשתלמת.


מגדל איפל היה לאייקון תרבותי, סמל מובהק של העיר פריס וצרפת כולה. כוכב אולטימטיבי באלפי יצירות בשלל תחומים, מקולנוע ועד פרסום, ממנשרים כלכליים ועד גלויות לאוהבים.

 

משך שנים רבות זכה מגדל איפל לפרסום מפוקפק כמוקד משיכה למתאבדים רבים שבחרו לשהות בו בדקות חייהם האחרונות וליפול ממנו בריסוק איברים על אדמת פריס. מנהלי המגדל ביצעו עבודות מיגון בכדי למנוע אפשרות קפיצה מבעד לשבכות הפלדה. מקץ מאה שנה, מגדל-איפל עודנו אחד מאתרי התיירות החשובים בעולם, מקום המסמל רומנטיקה, שמחת-חיים.


רקדנית של פלדה

החשיבה החדשנית של איפל העניקה השראה למבנה מונומנטלי נוסף שנבנה לרגל תערוכת פריס 1889 - "ארמון המכונות".


המהנדס פרדיננד דוטר ((DUTERT שתכנן את הארמון, ביקש ליצור אולם גדול ככל האפשר, ללא שימוש בעמודי-תמך. דוטר הקים קונסטרוקציה משוכללת, על-פי הטכנולוגיה שפיתח איפל.

התקרה הענקית נתמכה על ידי צירי תמיכה ענקיים שנקבעו בבסיס הבטון, בקדקודו של כל ציר נקבע מיסב שאפשר לתקרה לנוע באופן סיבובי. הצורה המפתיעה של תקרת האולם תוארה כ"רקדנית בלט מגושמת הרוקדת על קצות אצבעותיה".


המבנה היה עשוי מפלדה. בעזרת הברזל המחושל נוצר שילוב בין חומר וצורה המבטאים אותו מסר ? חוסנה של רוח האדם.


על "ארמון המכונות" כתב מורטון שאנד (MORTON SHAND) : "הפלדה קבלה את צורתה בסופו של דבר. המבנה הפך לדרך הביטוי שלה. גלריית המכונות של דוטר הייתה אחת הצורות החביבות שבה אדם הקיף חלל"[vi]


"ארמון המכונות" היה מעין מקדש מודרני. המעבר המרכזי היה ברוחב 375 רגל, לצדו סודרו מכונות תעשייתיות ענקיות. מעל המעבר עבר מסוע אדיר ממנו יכלו המבקרים אל פלאי המדע וההמצאות המודרניות. כך נוצרה הפרדה בין הקהל המקצועי שהתעניין במכונות עצמן לבין הקהל הבלתי-מקצועי שביקש להתרשם ממגוון המוצגים.


בכל אחד מימי התערוכה, סמוך לרדת החשיכה, ניתן ביטוי לשימוש בפלא הנדסי חדש ? החשמל. אלפי נורות הציפו את שטח התערוכה באור שהעניק למבקרים תחושה של חזיון תעתועים מרגש.


"החזקתי במכשיר הטלפון של אדיסון קרוב לאוזני ושמעתי את התזמורת מנגנת בתאטרון קרוב די בבהירות. במכשיר אחר שמעתי שיר מושר על ידי זמר - גם כן בבהירות[vii].", תיאר אחד המבקרים בהתלהבות מסויגת שתים מן התגליות שראה בביתן של תומס אדיסון ? טלפון ופטיפון.


בחזית "ארמון המכונות" הציג אמן הזכוכית אמיל גאלה מניס מיצירותיו החדשניות, בעתיד ישויך מניס לזרם ה"אר-נובו" (Art Nouveau). באולם האווירונאוטיקה הצבאית הוצגו "ספינות אויר", ממעל ריחפו "כדורים פורחים" שנועדו לשוחרי ההרפתקאות שבין המבקרים. אנשים מתונים יותר, טיפסו אל כדורים פורחים קטנים, בקומה השניה של מגדל איפל ניתן היה לרכוש כרטיסי ברכה מיוחדים ולשלוח אל חבר/ה או אהוב/ה.


במרכז התערוכה ניצבה מזרקה ענקית, בחזיתות ארמונות התצוגה עמדו פסלים של מיטב האמנים. בפינות שונות הוקמו תצוגות של נופים אקזוטיים, רחוב קהירי עם רקדנים מקומיים, כפרי ילידים ממחוזות קולוניאליים נידחים. תצוגה בגודל טבעי של הדיור האנושי לדורותיו, תצוגה מיוחדת שעסקה בתהליך בניית מגדל איפל. בפינה אחרת נבנה גלובוס גדול של כדור הארץ, העיתונאים יצאו מגדרם: "עליתי במעלית לראשו של הגלובוס הענקי וירדתי במשטח נטוי שרץ סביבו. זה היה מעניין ביותר, ראיתי אובייקטים בעלי עניין רב שהשם שלהם אגדי. אני נדהם!"[viii]


בארמון הטרוקדרו נערכה תערוכה חקלאית בה סודרו מוצגים הנוגעים לאמנות גידול פרחים, פרות וירקות. במחלקת האמנות, הוצגו בעיקר יצירות נטורליסטיות, אנשי האקדמיה התעלמו במופגן מתמונות פרובוקטיבית שצוירו על-פי סגנון אמנותי חדש שנראה בעיניהם כמופרך מעיקרו : ה"אימפרסיוניזם".


עבור הפוליטיקאים מהרפובליקה הצרפתית היה זה יום חג, הם התחככו עם הבריות, הסתודדו עם מנצחי תזמורות הצבא והצי, לחצו ידים לכל דורש וזקפו חזה בשביעות רצון עצמית.


התערוכה של 1889 שכונתה "תערוכת שלושת הצבעים" הצליחה לגרוף, באופן מפתיע, גם רווחים כספיים צנועים. חשיבותה העיקרית הייתה בביטוי שנתנה למקוריות המהפכנית. השילוב בין הנדסה חדשנית, ארכיטקטורה מודרנית ואמנות מופשטת היווה שיר הלל לתרבות האדם, על סף מאה חדשה.


* * * * *


הקהל המוקסם שב מן התערוכות הגדולות, אופטימי ושופע אמונה בעתיד המופלא הצפוי לו ולכל בני האדם. בדיעבד, סימלו התערוכות את קצו של העולם הישן. סוף העידן הקולוניאלי בו היה העולם שייך לכל בני האדם ובלבד שיהיו ממין זכר ובעלי עור לבן.


מתחת לזוהר, ביטאו התערוכות יצרים לאומניים ושוביניסטיים. הללו הלכו וגאו עד כי הביאו, בעשור השני של המאה העשרים, להתפרצותה של מלחמת עולם שטלטלה את האנושות כולה.


המלחמה העולמית פוררה את כל המוסכמות. מה שנדמה כאמת צרופה, הוחדר למטחנת הספק. מושגים שהיו סמל של יציבות, הפך לזיכרון ארכיאולוגי. אימפריות שהיו העוגנים הפוליטיים של אירופה, קרסו. הקיסרויות בגרמניה, אוסטרו-הונגריה וטורקיה, היו לנחלת העבר, שלטון הצאר ברוסיה התמוטט ברעש המהפכה.


תושבי ארץ-ישראל, ידעו בימי המלחמה רעב, גירוש ואף איום קיומי. הם נפרדו בלי צער מן השלטון העות'מני. בתום המלחמה, תפסו את מקומם של הטורקים שליטים חדשים. חיילים ופקידים של האימפריה הבריטית שנחשבה מסודרת ונאורה יותר.


האופק נראה, ולו לזמן מה, צלול ובהיר מתמיד.

 

שער שני ? ארץ היריד

שבע פעמים התכנסו בארץ-ישראל תערוכות בינלאומיות תחת השם "יריד המזרח הקרוב". השם ביטא את יעדיו המסחריים והפוליטיים של הכינוס, היה בו רמז לנגישותה של הרומנטיקה האוריינטלית.


בימי הירידים הייתה תל-אביב שרויה באופוריה אוניברסלית. העיר הצעירה ראתה עצמה כגשר תרבותי בין מזרח ומערב, מקום המבשר שלום עולמי ותחיית רוחו של העם העברי.


היו אלה ימים של חסד. אנשים האמינו כי מתוך אפר המלחמה העולמית שחלפה נולד עולם חדש, משוכלל, הומני ומוסרי יותר. איש לא ידע כי בפתחם של הימים הבאים אורבת המלחמה העולמית השניה, שתהיה אף גדולה מקודמתה.


באותם ימים היו רשאים בני האדם לאחוז בשתי ידיהם את החלום ואת התקווה. דומה כי המושג "בלתי אפשרי" לא היה קיים. היו שם אנשים שראו בחזונם את הגמל פורש כנפיו וממריא מעל שמי המזרח.


שחר מפציע ממערב

ביום 2 בנובמבר 1917, תוך כדי קרבות עזים שניהל הצבא הבריטי בדרום ארץ-ישראל, מסר שר החוץ הבריטי ארתור ג'ימס בלפור הצהרה מדינית בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.


ההצהרה, שנשאה את שמו של בלפור, נוסחה בלשון דיפלומטית זהירה. היא הייתה נקיה מהתחייבויות אופרטיביות ממשיות ולא קבעה שום מושג באופן נחרץ. למרות זאת, עוררה ההצהרה פרץ של התלהבות, כמעט משיחית בקרב יהודים בארץ ובעולם. באוויר עמדה תחושת גאולה קרובה. "הנה, עולה השחר הלאומי שלנו"[ix] כתב ביומנו הסופר צבי ש"ץ.


הימים הבאים הוכיחו כי עננים רבים מכסים את מה שנראה כשחר עולה. בשנת 1920 פרצו מהומות הרג בירושלים. במרץ 1921 נערך קרב דמים בתל-חי שבאצבע הגליל. בראשית מאי של אותה שנה תקפו פורעים ערבים בכל רחבי הארץ את שכניהם היהודים, עשרות נפגעו ונרצחו. בין ההרוגים היה גם הסופר צבי ש"ץ, האיש ששנה קודם לכן, חזה את עלות השחר הלאומי.


האירועים לא בלמו ואולי אף העניקו משנה תוקף ליוזמות ציבוריות. ברחבי הארץ קמו איגודים רבים שביקשו לקדם עניינים חברתיים וכלכליים ביישוב העברי.


העיר תל-אביב נותקה מיפו והייתה ליחידה מוניציפלית עצמאית (TOWN SHIP), עובדה שאפשרה כינונן של מערכות תשתית,מינהל וכלכלה עצמאיות. מפלגות הפועלים הקימו את "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל", שפעלה למען שיפור מצבם החומרי והרוחני של הפועלים. בעלי מלאכה וחרשתנים זעירים יסדו את "איגוד בעלי תעשייה בארץ-ישראל", שם שעשוי להישמע יומרני מעט בהתחשב בהיקף הייצור של מפעלי התעשייה באותה עת.


"בעלי התעשייה"

היקף הפעילות התעשייתית בארץ-ישראל עבר פריצת דרך במחצית הראשונה של שנות העשרים. רבבות עולים הגיעו לארץ, מרביתם היו בני המעמד הבינוני שהעדיפו להשתקע במקום בעל אופי עירוני ולאו דווקא בכפרי "ההתיישבות העובדת". עליה זו שכונתה "רביעית" הביאה עמה הון, ידע ורצון להשקיע בהקמת מפעלי חרושת.


ממשלת המנדט העניקה תמריצים ליזמים, בעיקר בתחום המיסוי והתנועה הציונית הקימה מחלקה שהעניקה אשראי כספי. תוך שנים אחדות הוקמו בארץ-ישראל מפעלים רבים, בעיקר בתחומי המזון וההלבשה.


התעשיינים היו לגורם משמעותי במשק הציוני, רבים מהם היו מעורים בפוליטיקה המקומית ובאדמינסטרציה הבריטית. אחדים מהם קיימו קשרים עסקיים עם מדינות זרות.


בשנת 1923 הקימו היזמים אלכסנדר ייבזרוב, ד"ר אברהם אידלסון ושלמה יפה את "מסחר ותעשיה", חברה פרטית שסיפקה שירותי מידע וייעוץ לתעשיינים. החברה פרסמה עלונים חודשיים וארגנה פעילויות לחוג נאמניה, במסגרת פעילויותיה, ריכזה "מסחר ותעשיה" מספר גורמים ובראשם "התאחדות בעלי תעשייה" לשם הקמת "איגוד למען תוצרת הארץ".


אלכסנדר ייבזרוב כיהן כמנכ"ל החברה והיה הרוח החיה בפעילותה. יליד 1895, למד ייבזרוב באוניברסיטת טומסק בסיביר ועסק בביטוח, בעיתונות ובפעילות ציבורית, בכלל זה כיהן כחבר פרלמנט וכנציג ההסתדרות הציונית במזרח הרחוק.


הוא היה איש עסקים רב דמיון והשראה. עוד בשנות העשרים הגה רעיונות מקוריים כמו קיום טיסות תיירות סדירות בשמי הארץ ופרסום ספרים וגלויות של צילומי אוויר. לאחר קום המדינה, ניהל יייבזרוב את הקמת "בנייני האומה" בירושלים.


ה"איגוד למען תוצרת הארץ" הטיף להעדפת תוצרת מקומית. התעמולה בוצעה באמצעות כרזות, סיסמאות ופעילויות ציבוריות. כחלק מפעילותו, הכריז האיגוד מיד עם הקמתו, על ארגון תערוכת "תוצרת הארץ".


התערוכה שהתכנסה ב"מועדון הציוני" בשדרות רוטשילד תוכננה באופן חפוז למדי, ללא ידע מקצועי ובתקציב זעום. שש-עשרה חברות ארצישראליות הקימו ביתני תצוגה. הכינוס לא היה בעל אופי מסחרי, המבקרים לא שילמו דמי כניסה. מטרתה העיקרית של התערוכה הייתה בנית תדמית ומתן שירות לציבור.


האירוע זכה להצלחה, למעלה מעשרת-אלפים איש ביקרו בתערוכה והתרשמו מן ההישגים של תוצרת ארץ-ישראל. הכרזה שהתנוססה במבואת ה"מועדון הציוני" בשדרות רוטשילד ציינה בגאווה כי "התעשייה העברית בארץ-ישראל מעסיקה כבר 330 פועלים יהודים".


בשנת 1924 החליטה חברת "מסחר ותעשייה" לקיים תערוכה נוספת, גדולה, מאורגנת ומרשימה מקודמתה. הפעם, הוזמנו גם יצרנים וקניינים מרחבי העולם בכדי להציג ולהיחשף לתוצרת הארצישראלית.


תערוכת 1924 הייתה בעלת חשיבות עסקית, פוליטית ותדמיתית גם יחד. היא התקיימה במבנה בית הספר העירוני לבנים "אחד העם" שנפתח באותה שנה בפינת הרחובות אחד העם ובן-זכאי.


מבנה בית הספר הוקם בידי מחלקת העבודות הציבוריות של ההסתדרות שנודעה לימים כ"סולל-בונה", קיר החזית עוטר באריחי קרמיקה של "בצלאל" שתיארו את ערי ארץ-ישראל, סמלי שנים-עשר השבטים וחזון השלום של נביאי ישראל. עיטורים אלה השתלבו היטב עם מטרותיה של התערוכה.


"כשתושבי תל-אביב צפו בעיטורי הקרמיקה שזה עתה נקבעו על-פני חזית בית הספר העירוני, נגלו לפניהם דימויים סמליים שנלקחו היישר מלקסיקון שהיה שגור ומוכר אצלם. סמליה של התרבות היהודית עברו מטמורפוזה בידי מעצבי התרבות העברית שהאמינו כי תקופתם מבשרת את תחילת הגאולה של העם היהודי בארצו"[x]


בית הספר נקרא על-שם הסופר אשר גינצבורג שנהג לחתום על כתביו בכינוי "אחד-העם". הוא נודע כהוגה דעות וכמנהיג ציוני אך גם כאיש-עסקים שהיה ממנהלי חברת התה הבינלאומית של משפחת ויסוצקי. אחד-העם ביטא בהגותו את השאיפה לעצמאות כלכלית ורוחנית של היישוב העברי בארץ.


מכל הבחינות, הסימבולית, האסתטית והטכנית גם יחד, היה בית הספר על-שם "אחד העם" אכסניה מושלמת לכינוס חגיגי של התעשייה הארץ-ישראלית. בתערוכה זו נקבע לראשונה השם "יריד המזרח הקרוב".


הרוח נושבת מזרחה

הצלחת התערוכה בשנת 1924 הביאה את המארגנים להכרה כי יש לשאוף ליצירת מקום קבוע לכינוסים המסחריים. הם מצאו אוזן קשבת מצד ראש העיר מאיר דיזנגוף. חברת "מסחר ותעשיה" ועיריית תל-אביב הקימו חברה מסחרית חדשה שנקראה מעתה "יריד המזרח הקרוב ? חברה לתערוכות בע"מ".


החברה שכרה מגרש במזרח העיר, סמוך למסילת הברזל מיפו לירושלים ולשכונות החדשות נווה-שאנן ורמת השרון. המגרש היה שיך לחברת הביטוח "יהודה" בבעלותה של משפחת טוקטלי הירושלמית. בתמורה לשימוש במגרש, קיבלה משפחת טוקטלי מניות בחברה ונציגיה השתתפו בהנהלת התערוכה.


באותן שנים השקיעה מחלקת המסחר והתעשייה של ההנהלה הציונית מאמצים בעידוד יזמות ובגיוס משקיעים לפרוייקטים עסקיים בארץ. ראש המחלקה נחום תשבי (טיש), עמד בקשר עם תעשיינים ויזמים מכל רחבי המזרח התיכון. רעיון התערוכה הצית את דמיונו ועל פי עצתו, נרתמה גם ההנהלה הציונית לקידום "יריד המזרח".


ההנהלה הציונית מינתה את יהושע גורדון, איש מחלקת העלייה, כחבר מטעמה בהנהלת התערוכה. גורדון ראה בתערוכה מנוף לעידוד העלייה מאירופה ומארצות ערב. הוא ריכז רשימות של תעשיינים יהודים הפועלים במזרח אירופה, בסוריה ובעירק והזמין אותם להשתתף בתערוכה.


שיתוף הפעולה בין היזמים הפרטיים, העירייה וההנהלה הציונית שיפר מאוד את היכולת הלוגיסטית והפרסומית של "יריד המזרח". משרדי ההסתדרות הציונית שהיו פרוסים בארצות רבות עמדו לרשות התערוכה וסייעו בהפצת הבשורה אודות היריד הבינלאומי בארץ-ישראל.


חלק מפעילות התעמולה בוצע בעזרת גופים ציוניים וולונטריים. בארצות הברית פרסם ארגון "בני ציון" חוברת מיוחדת בה קרא ליהודי אמריקה לתמוך ב"יריד המזרח". בניגוד למקובל במנשרים מסוג זה, לא הייתה זו בקשת תמיכה של פושטי-יד, אלא תיאור של הפוטנציאל הכלכלי הגלום ביריד הארצישראלי :


"הצלחת היריד הראשון באביב 1924 וההתקדמות הענקית של תעשיתנו השנה מוכיחות שארצנו נכנסה לתקופה חדשה בהתפתחותה ובכוחה להספיק כבר מעכשיו בתנובותיה שווקים קרובים ורחוקים.


התנאים הגיאוגרפיים של ארצנו המשקיפה על חופי הים התיכון והנמצאת בגבולותיה של תעלת סואץ ועל הדרך לאוטומובילים לבבל וסוריה, מאפשרים את הקשר המסחרי המהיר עם הארצות הסמוכות עד שארצנו הולכת ונעשית לנקודה מרכזית מתוך שלשלת של מדינות הזקוקות לשכנתה בהספקת הרבה מצרכיהן.


באמונה שלמה שהגיע הרגע שנחזק את הקשר המסחרי עם המדינות הסמוכות מצד אחד ועם מדינות הים מצד שני, ניגשנו לחדש את הירידים המסורתיים שיפתחו בתקופות קבועות מדי שנה בשנה ובהם תתרכזנה כל סחורות ארצנו ? מרכלת לעמים ומדינות.


היעד השני - היריד של המזרח הקרוב יביא את בני ארצנו במגע ישיר עם העמים השכנים ויצור את הקשר של מסחר גומלין ביניהם.


יתר על זאת, המוני המבקרים מחוץ לארץ בעלי התעשייה הגדולה והאקספורטרים של החמר הגולמי ? ימצאו בשבילם כר נרחב לפעולתם ועל ידי הספקת מכונותיהם ומכשיריהם היותר חדישים יאפשרו לנו את שכלול התוצרת המקומית."[xi]


על אף שהיריד הוגדר כ"בינלאומי", לא הורשו חברות מחו"ל להציג סחורות שעמדו בתחרות עם תוצרת הארץ. המטרה הבסיסית של התערוכה הייתה ונותרה קידום ותמיכה בתעשייה המקומית. בקטלוג הוטעם מסר זה כעניין מובן מאליו:


"למותר לנו לדבר על תפקידו של היריד בטיפוח החרושת והתפתחותה. כמו כן אין נחיצות להדגיש שוב פעם את הצורך להשתמש ב"תוצרת הארץ". רעיון זה אשר במשך זמן קצר כבש את כל הלבבות, נהיה ליסוד החיים ולמשאת נפשם של כל התושבים."[xii]


הביתן הארצישראלי שבו התרכזה מירב ההשקעה, נועד למציגים מכל רחבי הארץ ולאו דווקא ליהודים. הנהלת התערוכה הזמינה את "כל החרשנים, החקלאים, בעלי המלאכה, האומנים והמוסדות הנמצאים בגבולות ארץ-ישראל".[xiii]


הכניסה למתחם התערוכה הייתה מכיוון הדרך הראשית ההולכת לפתח-תקוה, לאורך שביל הכניסה ניטע טור דקלי וושינגטוניה שהוליך אל מבנה מאורך בעל גג קמור. באולם סודרו דוכנים של חברות מסחריות מכל רחבי העולם.


היריד נפתח ביום 4/10/1925 ושעריו היו פתוחים משך ארבעים יום. הציגו בו למעלה ממאה חברות מן הארץ ומהעולם. העדיפות ניתנה לתוצרת הארץ אך הוקצה ביתן מיוחד ובולט גם למוצרים שעשויים לקדם את התעשייה והחקלאות המקומית כמו מכונות חקלאיות, דשנים וחומרי גלם. יתר המציגים סודרו על פי ארצות מוצאם, היו בהם מספר מדינות אירופאיות וגם נציגויות מארצות המזרח התיכון מצרים, עבר הירדן, ארם נהריים וסוריה.

 

ביריד 1925 ביקרו למעלה ממאה אלף איש והוא סוכם ברווח כלכלי מתון. שביעות רצון הובעה מצד כל הנוגעים בדבר והוחלט להמשיך במסורת הירידים בתדירות דו-שנתית.


תוצרת הארץ

המאבק למען העדפת "תוצרת הארץ" עמד בלבו של רעיון "יריד המזרח". חזון זה היה אבן פינה בבניית התודעה הכלכלית והתרבותית של הישוב העברי. הוא זכה לתמיכת כל הזרמים הפוליטיים, לווה באינספור דימויים חזותיים והיה משולב בביצור הזהות של ה"מדינה שבדרך".


עד מלחמת העולם הראשונה עסקו רוב בני היישוב היהודי בעבודות שירותים למיניהן. התוצרים העיקריים של מלאכת כפיים או חקלאות. המוצרים הללו לא נאלצו לעמוד בתחרות שיווקית ובדרך-כלל, סיפקו פרנסה למספר מצומצם של עובדים.


המפעלים התעשייתיים ראשונים בארץ הוקמו על-ידי פילנטרופים יהודים ובראשם משה מונטיפיורי שהקים מספר בתי מלאכה והברון רוטשילד שהקים מפעלי חרושת, המפורסמים בהם היו היקבים הגדולים. לנגד עיניהם של היזמים עמד רעיון הפרודוקטיביזציה של היהודים, מטרת המפעלים הייתה בעיקרה חינוכית וחברתית, הערך הכלכלי היה מוגבל.


בשנת 1900 פרש הברון רוטשילד מניהול ישיר של מושבות ארץ-ישראל. היקבים החלו לפעול על בסיס עסקי, וכך גם יתר בתי החרושת. הכושלים שבהם נסגרו והמוצלחים הוסיפו לפעול. ברחבי הארץ הוקמו בראשית המאה העשרים מספר בתי-חרושת שסיפקו תעסוקה לעשרות פועלים.


התעשייה העברית צברה תנופה עם תום מלחמת העולם הראשונה, חלק נכבד מן המפעלים הקפידו להעסיק רק עובדים יהודים, כמעט כולם היו מאורגנים במסגרת הסתדרות עובדים.


הדרישה לרכוש את תוצרת הארץ ייצגה עניין משותף לבעלי ההון ולפועלים גם יחד. העובדה שכל מגזרי המשק, הצהובים זה לזה בדרך-כלל, התאחדו סביב עניין משותף, העניקה לנושא מעמד של אתגר לאומי לצד יעדים כמו עליה, התיישבות וגאולת אדמות.


בניגוד לתחומים האחרים בהם האזרח הפשוט הוא תומך פסיבי, הרי שבנושא זה נדרשה מעורבות ממשית ויומיומית של כל רובדי האוכלוסייה, ללא הבדל גיל, מצב כלכלי, או השקפה פוליטית. רכישת "תוצרת הארץ" סייעה במישרין לתעשיין העברי שהעסיק פועלים עבריים שרכשו בעצמם תוצרת עברית.


פשטות הרעיון והיותו נוגע לכל אדם, יצרו מצע לשפע של אמצעי תעמולה, מילוליים וחזותיים. כרזות התבססו על דימויים שנעו מאוריינטליות תנ"כית שתיארה את טוב הארץ ושפע יבולה ועד סימבוליקה כוחנית שביטאה את עוצמתו של הפועל והחרשתן ותרומתם לבניין הארץ.


המסר המילולי היה חד, ישיר, פשוט ומדויק "קנה תוצרת הארץ ובנין ארצך בידך", "מה זה רע ? ? תוצרת זרה מה טוב לכולנו ? תוצרת שלנו !


המאבק למען תוצרת הארץ התנהל מעל דפי העיתונות, בכלל זה עיתונות הילדים, בכרזות רחוב, באירועים ציבוריים ובמערכת החינוך. בעצרות ובתכניות הלימודים לרגל חג השבועות, ט"ו בשבט, חנוכה וחגים נוספים, נטמע המסר של "תוצרת הארץ" כחלק אינטגרלי מן המסר הגלום בחג.


"האיגוד למען תוצרת הארץ" הסתייע במנהיגים ציבוריים, אנשי חינוך, גרפיקאים ואנשי תקשורת בכדי להנחיל את המסר. העקביות ומיקוד המסר הביאו לידי כך שהרעיון הבסיסי נותר בתודעה הציבורית עוד עשרות שנים אחרי שנוצק לראשונה.


הקטן מכולם

בשנת 1926 פקד את הארץ משבר כלכלי חריף. מפעלים נסגרו והאבטלה גאתה, צעירים רבים שוטטו ברחובות ללא עבודה. ימי ה"פרוספריטי" שאפינו את השנים הראשונות של המנדט הבריטי תמו. בעיתונות נשמעו קולות שהצביעו על השפל הכלכלי כביטוי של לא פחות מכישלון מוחלט של הציונות.


לאור המצב, התלבטו המוסדות סביב שאלת הטעם בכינוסו של יריד בינלאומי בתקופה כה קשה. ביום 8/6/1926 פנה בעניין זה יהושע גורדון לנחום תשבי, איש ההנהלה הציונית. במכתב חדור אופטימיות ומרץ הפציר גורדון בתשבי להפעיל את השפעתו ולגרום לתנועה הציונית להירתם לעזרת היריד.


"בתקופת המשבר העובר עלינו סוברים אנו שהיריד הבא, אם כולנו נאחד את פעולותינו, יוכל למלאות חוליה בהטבת המצב.


לא נדבר על היכולת להפיץ פרודוקטים שונים על ידו ולאמץ את ידי היצרנים אבל הלא ברור הוא שלו אתם השתתפתם אתנו בעבודה, כי אז יכלנו להביא לכאן לעונת היריד כאלף תיירים. הלא זאת היא רק שאלה של אורגאניזציה.


אם נשקיע בזה את מרצנו המשותף ונעבוד כלנו בהתאמה אחת, כי אז אין ספק שבמעט נצליח. חברי בעבודה מר י. ברורמן והגב' רחל גורדון נסעו לאירופה כדי לפתוח שם משרד מרכזי שיעבוד לטובת היריד ולהמשכת תיירים.


קשה לי לשער שאתם ברגעים כה קשים העוברים על תל-אביב לא תמצאו לנחוץ לעזור לנו באופן קונקרטי בפעולתנו."[xiv]


הדברים הנרגשים הללו אכן דיברו על לבו של תשבי, איש בעל חזון בזכות עצמו. ההנהלה הציונית אכן החליטה לסייע ליריד. עיריית תל-אביב ויתר השותפים תרמו את חלקם. ובחודש ספטמבר כבר ניתן היה לדעת כי היריד השלישי אכן יתכנס אך הוא יהיה קטן בהרבה בהשוואה לקודמיו.


לקראת היריד עוצבו כרזות בהן שלט הצבע הצהוב והסגנון האוריינטלי. מאיר גור-אריה הציג צעירה בלבוש תנכ"י אוחזת בידיה טנא עמוס תנובה ומכריזה על מרכולתה, ברקע צוירה מפת המזרח התיכון ובה סימנים המציינים מפעלי חרושת מרכזיים. אריה אלחנני עיצב כרזה ססגונית המחולקת לשלושה חלקים, בצדדים דמויות רומנטיות ובמרכז תיאור נוף, פרדסי הדרים והעיר תל-אביב כשבלבה מגדל המים הגדול שנחנך זמן קצר קודם לכן ברחוב מזא"ה.


עיקר תכליתו של היריד היה עידוד הציבור השרוי במצוקה כלכלית וסיוע, כמעט מטעמי צדקה, לתעשיינים זעירים שנקלעו למשבר. ביום 3/9/1926, שלושה שבועות לפני מועד הפתיחה, פנה גורדון פעם נוספת לתשבי. הוא דיווח לו על ההצלחות החלקיות במימוש הכינוס. הפעם הייתה בקשותיו מדויקות יותר, הוא רצה מאה לירות:


"כבודו ישמח לשמוע שהצלחתו של היריד השלישי כבר בטוחה. אולם חשוב עד מאד שהפעם ימצא לו מקום ביריד הזה אפילו כל אומן היוצר דבר מה ושיוכל להספיק לשוק שלנו את תוצרתו.


אבל פה היא הדילמה. הרבה מהאומנים נתדלדלו ואין ידם משגת לשלם אפילו שכר החשמל והניקיון. נראה לנו שעצם העובדה שנוכל להראות לעולם שהתעשייה לא התמוטטה, כי אם גם התקדמה, תעזור באופן יוצא מהכלל על התעמולה הציונית בגולה.


הלא אם תרצו, נוכל להשתמש ביריד השלישי בתור מטעמים לעיתונות בחו"ל. אין דרך אחרת כי אם בעזרת מחלקתו אפשר להקציע 100 מטרים מרובעים בשביל אומנים מדולדלים ושעל ידי זה נוכל לעזור להם להצטייד במזונות על משך חצי שנה.


בשביל זאת אנו מוכנים לעשות את חלקנו אם אתם תמציאו מאה לירות מצריות. תזכרו נא, מאה הלירות הללו תעזורנה למאה משפחות[xv].


היריד נפתח ביום 23/8/1926 וננעל כעבור 24 ימים. הוא התנהל במהלך חול המועד סוכות והיה מעין אזכור של טקסי העלייה לרגל בימי המקדש. היה זה יריד צנוע. סימני המשבר ניכרו בו וחשיבותו העיקרית הייתה בעצם קיומו.


דווקא בשל הקשיים, התגבר הלך הרוח הציבורי למען תוצרת הארץ. "התאחדות בעלי התעשייה" הפיקה חוברת שנשאה את הכותרת "הנדר הלאומי". הצהרה זו הייתה מעין אמנה ומחויבות ציבורית לרכישת תוצרת עברית.


למרות שלא נשא היזמים הבטיחו כי היריד הבא יהיה גדול ורב רושם מכל קודמיו.


גאות בימי שפל

בראשית שנת 1928 התגברה התחושה כי המשבר הכלכלי חלף. ברחבי הארץ ניכרה התאוששות מהוססת של הצמיחה הכלכלית וההתיישבותית. בשנת 1929 הוקמה הסוכנות היהודית שנועדה להיות הגוף הדיפלומטי המייצג והנבחר של העם היהודי.


הסוכנות השתלבה מייד עם כינונה בהנהלת חברת "יריד המזרח".


יריד 1929 נועד להיות האירוע המרכזי לציון עשרים שנה לייסודה של תל-אביב. התכניות הגדולות לאירוע חגיגי נראה בעיני רבים כבזבוז מיותר של כספי ציבור. ראש העיר מאיר דיזנגוף גרס אחרת. הוא הפעיל את מלוא משקלו הציבורי למען כינוס חגיגי של תערוכה בינלאומית.


מאיר דיזנגוף (1861? 1936) היה אחד האישים המרכזיים בעיצוב דמותה של תל-אביב כבירת היצירה והתרבות הישראלית. משנת 1911, השנה בה נבחר לראשונה כראש ועד תל-אביב ועד יומו האחרון. בתקופת כהונתו צמחה העיר בהתמדה והפכה משכונה קטנה לעיר בת רבבות תושבים.


בימי מלחמת העולם הראשונה כיהן דיזנגוף כ"ראש הוועד להקלת המשבר". הוא שימש בפועל כמנהיג היישוב היהודי נוכח הרעב, הגירוש והקשיים הקיומיים שהיו כבדים בהרבה מאלו שהתרחשו במשבר הנוכחי. נודע אם כן משקל ציבורי רב לטענתו כי התערוכה לא תכביד על המצב הכלכלי אלא דווקא תשפר אותו. התערוכה הבינלאומית תאמה את חזונו אודות ביסוסה של תל?אביב כעיר "האירופאית ביותר במזרח".


במאמר שפרסם בעלון עיריית תל-אביב התפלמס דיזנגוף עם מבקריו : "באפריל שנת 1929 תסודר בתל-אביב תערוכה כללית בקשר עם גמר עשרים שנה מיום הוסד העיר. התערוכה הזאת תציג לפנינו את הסכום של עשרים שנה בהתיישבות העירונית ויחד עם זה סך הכל של פעולות כל הישוב העברי בארץ במשך יותר מארבעים שנה, בעולם הכלכלה והתרבות.


השאלה הראשונה המתייצבת לפנינו היא אם באמת הגיעה השעה שאנחנו נוכל להתפאר במעשי ידינו ולהציג אותה לראווה. אולי גם הפעם הולכים אנחנו בטמפו יותר מדי מהיר והחיפזון הזה עוד פעם יביא עלינו שואה.


איזה טעם יש לסדר תערוכה כללית בתל אביב דווקא לעת כזאת, כשאנחנו רק יוצאים מן המשבר?


אם ניקח בחשבון שסבת המשבר אשר עבר עלינו - היא הפרעת שווי המשקל בין אמיגרציה של הון ובין כניסת אוכלוסין, ושמזה נוצר מצב המפחיד את המשקיעים ומוליד פאניקה, יובן שקריזיס כזה, המיוסד בעיקרו על אי אמונה של הכוחות המניעים והפעילים בכוחות עצמם אין תרופה לו כי אם הרמת ערך העבודה העצמית וחיזוק ההכרה, האמונה הביטחון בהצלחת המפעל. מבחינה זאת יש ערך גדול לתערוכה."[xvi]


דיזנגוף שהפעיל את כל כובד משקלו הציבורי, הצליח לשכנע את מועצת העיר תל-אביב ואף את רוב הגופים הכלכליים בארץ. בין כך לכך, החלו ההכנות לתערוכה רק בדצמבר 1928, לוח הזמנים היה דחוק.


בחודשים הבאים, הועמד "יריד המזרח" בחוד החנית של פעילות ההסברה הציונית. גדולי המנהיגים הציוניים ובראשם נשיא הקרן הקימת מנחם אוסישקין נרתמו לסייע לתערוכה. הנהלת היריד זימנה אליו מנהיגים ציוניים רבים בבקשה שיכבדו בנוכחותם את העיר תל-אביב ואת "יריד המזרח".


ביום 4/2/1929 פנה ייבזרוב לפרופ' ליאו מוצקין, נשיא הקונגרס הציוני בבקשה שיגיע ליריד. מוצקין, בן 72 שנים, קטן קומה, מחודד זקנקן ונמרץ בכל אורחותיו, שהה באותה עת בפריס לרגל עבודתו כמתמטיקאי. הוא נודע בכל רחבי אירופה כלוחם בלתי נלאה למען זכויות היהודים וכלוחם תקיף לביסוס הציונות על אדני התחייה התרבותית והכלכלית. ביקורו ביריד היה בעל משמעות ציבורית גבוהה. מוצקין סבל אז ממצב בריאותי רעוע ולא היה מסוגל להגיע ליריד, הוא הסתפק בשליחת ברכתו.


באפריל 1929 נפתח היריד, הרביעי במניין, בהשתתפות רבבות אורחים מן הארץ ומחו"ל. התחזיות המשחרות לטוב התממשו. בתערוכה השתתפו 121 חברות. ביניהן "ג'נראל אלקטריק", "של", "בריטיש סלאניז", "סינגר" ועוד. 120,000 כרטיסי כניסה נמכרו והקף העסקים נאמד בסכום של 80,000 לא"י.


באותה שנה הלכו והתחדדו היחסים הפוליטיים בין הערבים והיהודים בארץ. העובדה שסוחרים רבים הגיעו מארצות ערב העניקה יסוד לאופטימיות. "תערוכה זו עוררה עניין רב ותשומת-לב מצד חוגי הסוחרים לא בארץ ישראל בלבד, כי אם גם בארצות הסמוכות לה. נכתב בדו"ח הסיכום של התערוכה עם נעילתה "בדרך כלל סייעה התערוכה הרביעית במידה נכרת לפתוח קשרי מסחר בין ארץ ישראל ובין ארצות המזרח הקרוב והעולם כולו".[xvii]


התערוכה ננעלה באווירה מרוממת נפש. האנשים היו שטופים בתחושה של הבטחה גדולה המבקשת להתממש. הם היו אופטימיים, המציאות לא.


שולי המפולת

באוגוסט 1929, חודשים אחדים אחרי סיומו המוצלח של היריד, הזדעזעה ארץ-ישראל נוכח השתוללותו של המון ערבי מוסת כנגד יהודים. בישובים חברון, מוצא והרטוב נטבחו באכזריות עשרות יהודים, בהם גם נשים וילדים. המציאות הייתה שבירה מתמיד.


המשבר הפוליטי המקומי עמד בצלו של משבר כלכלי עולמי שהתגעש במלוא עוצמתו. ביום 29/10/1929 קרסה הבורסה בניו-יורק וארצות הברית חוותה את אחד המשברים הגדולים בתולדותיה. מפעלים רבים קרסו, האבטלה הגיעה לשיאים, תורים ארוכים השתרכו בכניסה לבתי התמחוי שסיפקו צלוחית מרק בחינם. ברחובות הערים הגדולות התרחשו מהומות וקטטות בין כוחות הממסד לאזרחים מובטלים ורעבים, רבים איבדו את רכושם ואת שפיות דעתם, היו שבחרו מוות מחיים.


גם באירופה היה המצב עגום למדי, ארצות אחדות לא הצליחו להתאושש מנזקי המלחמה העולמית. גרמניה התחולל השבר הכלכלי הקשה ביותר, האינפלציה גאתה לקצב של מאות אחוזים בחודש, מצב הרוח היה בשפל הדכדוך.


אווירת הנכאים בעולם הרתיעה את היזמים מפני כינוסו של היריד בשנת 1932. שוב, הוחלט לערוך את הכינוס בתקווה שדווקא כינוסו יביא לשיפור המצב. הפעם, לא ניתנה עדיפות לתוצרת המקומית.


הנהלת היריד הכריזה על כך כמטרה מוצהרת : "לשוות לתערוכות הבאות אופי של ירידים בין-לאומיים, ולמשוך על ידי כך כל מיני פירמות של חוץ-לארץ להשתתף בירידים אלה, ואפילו יש בתוצרתן משום התחרות בתוצרת ארץ-ישראל[xviii]. "תוצרת הארץ" חשה עצמה בטוחה מספיק להתמודדות עם סחר חופשי.


יעד נוסף שביטא את תחושת היציבות שביקש היריד להקרין הייתה ההצהרה כי "יריד המזרח" ישאף להיות מפעל שישרת את כל ארצות המזרח הקרוב.


הנהלת היריד שגילתה פתיחות לסחר חוץ, לא שכחה להבהיר לעולם את מעמדה של תל-אביב כמקום האולטימטיבי לכינוס תערוכות בינלאומיות : "אין לך מקום מתאים וטוב לירידים יותר מתל-אביב. זוהי אחת הערים היותר מודרניות שבמזרח הבינוני, בה נמצאים בתי-מלון משוכללים, מאור חשמלי, כבישים מתוקנים, תחבורה טובה ברכבת ובאוניות, ותושביה מצטיינים בחריצותם וכוח יצירתם. אחד מתפקידיהם הטבעיים של אוכלוסים אלה - יצירת חוליות, המקשרות את תעשיית המערב עם סחר המזרח"[xix].


יריד 1932 זכה לחסותו של הנציב הבריטי העליון סר ארתור גרינפל ווקופ. הפקיד הקולוניאלי היה בן למשפחה אנגלית אצילה ושורשית. ווקופ היה גבר מרשים, כסוף שיער ושפם, אדם תכליתי שידע להעריך יוזמה ונמרצות. הוא הביע את אמונתו כי התערוכה עשויה להיות גשר של שלום בין יושבי הארץ.


חסותו של הנציב העניקה תנופה לכינוס הגדול. הנהלת היריד פרסמה הצהרות שקראו לתושבי הארץ להשתתף באירוע, כמציגים וכמבקרים. כמנהג הימים ההם, הייתה הפניה בסגנון דידקטי משהו :


"לכל תושבי הארץ


בימינו אלה, ימי האווירונים והחבורים המהירים, אין פעולת אנוש יכולה להצטמצם במסגרת ארצו בלבד, כי כל יוצר ערכים וכל בעל עסק אינו אלא חוליה קטנטונת בשרשרת הכלכלה העולמית: השווקים העולמיים, תנועת המסחר, התעשייה, החקלאות והפיננסים של כל העולם. גם ארצנו הקטנה ? עם כל היותה עדין צעירה בהתפתחותה המודרנית ? קשורה קשר אמיץ במצב הכלכלי של העולם, והיא מושפעת על ידי השינויים המתרחשים בכלכלה העולמית. בשביל לשפר את מצבנו הכלכלי, צריכים, אפוא, גם אנו להימצא בקשר מסחרי תמידי עם כל העולם היוצר, לעקוב אחר כל התקדמות וכל חידוש בשדות התעשייה והחקלאות, כדי לצאת לדרך המלך של התפתחותנו הכלכלית.


למטרה זו נועדו היריד והתערוכה, זה מקום הפגישה בין ארצות המזרח והמערב: בו יפגשו יצרנים וצרכנים מניו-יורק ומבגדד, מקפריסין ומאיטליה, מן המזרח הרחוק וממערב אירופה. פגישות כאלה מכל קצווי עולם תיצורנה שווקים חדשים בשביל תוצרת ארצנו ותשמשנה מקור שכלולים בתעשיתנו ובחקלאותנו.


אל ישכח היצרן את התועלת הכפולה העתידה לצמוח לו מהיריד: כנוס יצרנים ? הנאה להם והנאה לעולם. ביריד לומד כל אחד מחברו את הדרכים להשבחת תוצרתו, להפצתה, להוזלתה. אולם היריד אינו כנוס ליצרנים בלבד: זה השער ליצרן ? צרכנים יבואו בו! ואין לך דרך יותר קלה ובטוחה לפרסום תוצרתך, מאשר הצגתה לעיני רבבות מבקרים. על כן ישתתף ביריד כל אחד ואחד מהיצרנים, הרוצים להראות ולראות! כחקלאי, כבעל תעשיה, כסוחר בבעל-ההון ? כולם יתכנסו בו.


חוץ מערכים חומריים יוצגו בתערוכה גם ערכים רוחניים ומוסריים אשר יראו למבקרים מה פעל ועשה הישוב העברי בשדה התרבות, ע"י מספרים, תמונות, צילומים וטבלאות-דיאגרמות יבארו המוסדות את תוצאות ניסיונותיהם בחנוך, בעזרה סוציאלית, בהיגיינה ובקואופרציה. קבוצים שונים של התיישבות, מושבות וקבוצות, יתארו לקהל את דרך התפתחותם ואופני עבודתם"[xx]


יריד 1932 אורגן במקצועיות תוך שיתוף פעולה מוצלח בין עירית תל-אביב, ממשלת המנדט והסוכנות היהודית. שנה תמימה נמשכו ההכנות ליריד. בארץ ובחו"ל נערכה עבודה קדחתנית של פרסום ויחסי ציבור. אלפי מכתבים נשלחו לכל קצווי תבל, הודפסו אין ספור פרוספקטים, קונטרסי תעמולה ועלונים. בולי תעמולה הומצאו חנם לכל דורש לשם הדבקה על מכתבים.


הנהלת היריד הפעילה משרדים קבועים בתשע ארצות - אוסטריה, איטליה, אנגליה, בלגיה, גרמניה, מצרים, פולין, צרפת ורומניה. ביתר מדינות אירופה נשכרו שירותיהם של סוכנים. פעילות נמרצת התנהלה גם בארצות-הברית, בדרום-אפריקה, בארצות ערב.


ממשלת המנדט סייעה בתחום התחבורה והתקשורת. בימי היריד העניקה הרכבת המנדטורית הנחות בגובה של 50% ממחיר בכל קווי הרכבת המוליכים מארצות המזרח התיכון לארץ-ישראל. בבתי הדואר בארץ הוחתמו כל המכתבים היוצאים בחותמת הקוראת לבקר ב"יריד המזרח".


באפריל 1932 נערכה תל-אביב לקראת כינוס בינלאומי נוסף, "המכבייה הראשונה". האירוע אורגן על-ידי "מכבי העולמי" כמפגן ספורטיבי שנועד לתת ביטוי ל"יהדות השרירים".


היוזמה לכינוס הספורט היהודי הייתה של יוסף יקותיאלי שאף עמס על שכמו את ארגון האירוע. המכבייה נועדה להתקיים באפריל 1932 לציון "1,800 שנה למרד בר-כוכבא".


חודשים ארוכים נמשכו הדיונים בנושא המכבייה. רק שבועות אחדים קודם מועד הפתיחה נקבע מיקומו של המגרש, סמוך לשפך הירקון. עבודות ההכשרה של האצטדיון החלו חודש וחצי לפני מועד הפתיחה.


האירוע הספורטיבי והמסחרי נקבעו ללא תיאום. שאלת הסמיכות בין האירועים עוררה מחלוקת בין מארגני התערוכה שראו את הפוטנציאל הגלום בשילוב האירועים לבין אנשי "הסוכנות היהודית" שהעדיפו להפריד בין האירועים מתוך חשש שהתערוכה תאפיל על המכבייה.


הנהלת היריד הביאה את הדבר בפני ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית : "בקשר לבקשה שלו שיהיה רווח של שבוע לפחות בין סוף המכבייה לתחילת התערוכה. רוצה לדעת את הנימוקים. אלף משתתפי המכבייה יכניסו 20 לא"י אולם מה תפסיד הארץ על ידי זה שהאנשים האלה לא יראו את התערוכה?


ברור שיהיה זה עוול אם לאלף המכבים שיבואו ארצה למכבייה לא תינתן האפשרות לראות את התערוכה, לראות בצורה מרוכזת את הכל מה שנעשה בארץ במשך השנים האחרונות, להשתמש בהזדמנות היוצאת מהכלל שהתערוכה תתקיים בזמן אחד עם המכבייה ולשלול מהם בכוונה את האפשרות לבקרה"[xxi]


טענת הנהלת היריד התקבלה על דעת ארלוזורוב, ושני האירועים הבינלאומיים אכן התקיימו בסמיכות.


ד"ר חיים ויקטור ארלוזורוב (1899 ? 1933) כיהן משנת 1931 כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא היה אחד המנהיגים המבטיחים והסוחפים בתנועה הציונית. כלכלן ומדינאי, ראה ארלוזורוב ב"יריד המזרח" חשיבות עצומה מבחינה כלכלית ומדינית גם יחד. הוא היה מעורה בכל שלבי הארגון של יריד 1932 ולזכותו נזקף חלק נכבד בהצלחתו.


לכינוס התערוכה נודע ערך תעמולתי חשוב עבור היישוב העברי. היה בכך ביטוי לכוח עמידתה של החברה היהודית בארץ-ישראל נוכח המשברים בכלכלה העולמית. "אנו רואים חשיבות גדולה במפעל העשוי להראות לעולם הגדול בראש ובראשונה ליהודי העולם שעל אף המשבר הכללי ועל אף הקושיים החמורים בארץ גופא, צעדה ארץ ישראל בשנים האחרונות צעדים גדולים קדימה בדרך התבצרותה המשקית" כתב הנהלת הסוכנות למארגני היריד. "יש הכרח בכך שמספר רב ככל האפשר של יהודים מן הארצות הקרובות והרחוקות יבואו לתל אביב לראות את ההפגנה הגדולה של היצירה הארצישראלית לכל ענפיה"[xxii]


היריד עורר התרגשות רבה ברחבי העולם היהודי. הנהלת התערוכה עמדה בקשר רציף עם עשרות גופים וארגונים, כולם דעתנים, חלקם נרגנים. גופים מסחריים וציבוריים באו במשאלות שונות ומשונות, עסקנים דרשו קבלת הזמנות לאירועי התערוכה ומתן אפשרות לשאת נאומים. מספר הנעלבים הלך וגדל והנהלת היריד נאלצה לפסוע בעדינות בין כל הגורמים, דומה היה כי השוק האמיתי התחולל דווקא בחודשים שקודם היריד.


"זכות גמורה להתגאות"


[i] תוספתא עבודה זרה א.


[ii]כל כתבי מנדלי מוכר ספרים הוצאת דביר תל-אביב תשי"ח עמ' רצ"ה


[iii] John Allwood, the great exhibitions - 150 years


Revised by Ted Allan and Patrick Reid Exhibition Consultants Ltd (ECL) 2001


תרגמה מאנגלית : עדנה מזור


[iv] שם


[v] שם


[vi] שם


[vii] שם


[viii] שם


[ix] אוסף צבי ש"ץ חנוכה תר"פ בתוך תערוכת "משכן ברנר וחבריו" תל-אביב ללא ציון.


[x] מישורי, אליק. שורו הביטו וראו הוצאת עם-עובד תל-אביב 2000 עמ' 115


[xi] "התערוכה והיריד של המזרח הקרוב בארץ ישראל 1925" אצ"מ DD570


[xii] קטלוג התערוכה תרפ"ו אצ"מ DD570


[xiii] המנה מאת הנהלת התערוכה תרפ"ו אצ"מ DD570


[xiv] מכתב גורדון לתשבי 8/6/1926 אצ"מ DD570


[xv] מכתב גורדון לתשבי 3/9/1926 אצ"מ DD570


[xvi] "תערוכת היובל" עת"א L9/418


[xvii] דו"ח מאת וועד התערוכה 1929 אצ"מ DD570


[xviii] שם


[xix] שם


[xx] פניה אל תושבי הארץ 1932 אצ"מ DD570


[xxi] מכתב ייבזרוב לארלוזורוב 20/12/1931 אצ"מ DD570

 

[xxii] מכתב הנהלת הסוכנות להנהלת התערוכה 10/12/1931 אצ"מ DD570

 

זהו חלקו הראשון של הספר, קיימים עוד שניים נוספים

לוח אירועים

מאמרים אחרונים

פיתוח אתרים | בנית אתרים | עיצוב אתרים | www.daatnet.co.il