מסע הרצל בארץ ישראל

חזרה למאמרים
     

הלב עולה לירושלים / עופר רגב

"הנה הוא בא", כך במשפט תמציתי, בסגנון עיתונאי שלא היה מקובל אז, דיווח  לקוראיו עיתון מעריב ביום 16/8/1949. כותרת העיתון נצבעה בכחול חגיגי וכל כותרות העמוד הראשון עסקו באירוע שהרטיט את לבבות כל היהודים במדינת ישראל.

ארונו של ד"ר בנימין זאב הרצל, מחולל התנועה הציונית ומעצב דמותה, הועלה לארץ-ישראל מווינה, ערב קודם לכן. הוא הוטס לחיפה, העיר שבה לא ביקר בחייו אך חזה לה גדולות ונצורות. משם הוסע לתל-אביב.

בצוואתו הורה הרצל כי עצמותיו יובאו למנוחת עולמים בארץ ישראל רק כאשר תוקם מדינה יהודית. והנה הגיעה השעה. הטקס  נערך באיפוק ועל פי כל הכללים הממלכתיים. הארון הוצב על שפת ימה של תל-אביב, העיר העברית ששמה כשם תרגום הספר "אלטנוילנד", מול הבית בו השתכנה הכנסת הראשונה.

הארון הועלה לירושלים בחסות משמר כבוד. לאורך הדרך ניצבו שותקים שלדי הברזל, עדות למלחמה שהתחוללה כאן לעצמאות ישראל. השיירה נסעה אל הר בדרום ירושלים שהפך מעתה לקריה של התודעה והזיכרון הלאומיים. הרצל הפך לאדם היחיד ששמו נקרא על הר מהרי ירושלים.

 

חמישים שנה קודם לכן ערך ד"ר הרצל, בעודו בחייו, מסע שאף הוא החל ביפו ויעדו היה ירושלים.

המסע היה חלק מרכזי בתכנית רחבת היקף שהגה הרצל להשגת תמיכה בינלאומית ברעיון הציוני.

כבר בראשית דרכו הגיע הרצל למסקנה כי אין תוחלת בבנייה של מושבות, זעיר פה וזעיר שם. הוא גרס כי יש לחולל תנועה בינלאומית שתזכה להכרה ולגיבוי מצד מעצמות אירופה ולמימון בינלאומי של בעלי הון שלא יתבקשו לתרום למעשה הציוני כמעשה צדקה אלא ישקיעו בארץ כבעסק כלכלי.

לאחר שנוכח כי פנייה ישירה אל השלטונות העות'מניים תיתקל בקיר אטום ובחשדנות, החליט לפעול להשגת תמיכתו של הקיסר הגרמני וילהלם השני. בן שלושים ותשע שנים היה אז וילהלם, מבוגר בשנה מהרצל. וילהלם, שדגל בהתפשטותה של גרמניה, החליט בניגוד לעמדה המסורתית בגרמניה להדק את יחסיו עם הממלכה העות'מנית על חשבון הקשרים עם רוסיה. לשיטתו  הקשרים עם טורקיה יאפשרו לגרמניה לנעוץ יתדות בתחומי האימפריה המתפוררת ולהשתלט עליה בדרכי שלום.  

הרצל הניח כי גרמניה עשויה לראות בישות היהודית בארץ-ישראל עוגן שישרת את האינטרס הגרמני. הנחה זו זכתה לחיזוק כאשר נפגש ביום 9/10/1898  עם הדוכס הגדול מבאדן, דודו של הקיסר והתרשם כי יחסו לרעיון אוהד. הוא נוכח כבר אז כי קיימת מחלוקת בין יועציו של הקיסר. השגריר הגרמני בווינה אוילנברג תמך בציונות ושר החוץ פון בילוב התנגד לה נמרצות בשל חשש לפגיעה ביחסים עם טורקיה ואולי גם מתוך איבה אנטישמית בסיסית. למרות זאת האמין הרצל כי הקיסר יתמוך בציונות בלב מלא.

באותם ימים הלכה ונשלמה בירושלים בחסות וילהלם הקמת "כנסיית הגואל" הלותרנית. זו נבנתה כאשר צריחה מתנשא מעל  כנסיית הקבר הקדוש. הקיסר ראה בכנסיה זו ביטוי לאחיזתו הדתית והפוליטית בארץ-ישראל והחליט להדגיש זאת באמצעות ביקור ממלכתי רב רושם לכבוד חנוכת הכנסייה. 

המחשבה על מפגש היסטורי בין הקיסר הגרמני ובין "מלך היהודים" מול חומות ירושלים הצית את דמיונו של הרצל והוא נערך לקראתו. ההתארגנות למסע הייתה קדחתנית. ביום 14/10/1898 יצאה לדרך המשלחת שהרכבה נקבע רק ברגעים האחרונים. פרט להרצל נסעו דוד וולפסון ומקס בודנהיימר, שניים מן הפעילים הבולטים בתנועה הציונית וכן הרופא ראובן שנירר והמהנדס דוד זיידנר.

הנסיעה הייתה ממושכת ומייגעת. ביומנו נמנע הרצל מלהביע התפעלות כלשהי מן הנופים והמראות שחווה. כל מעייניו היו נתונים בפגישה הצפויה. הוא כתב עד כמה קשה לו הפרידה הממושכת מילדיו הצעירים והסביר, בעיקר לעצמו, כי חובתו היא לצאת לדרך זו. פן מרתק באישיותו התגלה בנמל יפו. עמדה בספינה יהודיה מרומניה, אישה פשוטה למראה, שהפליגה עמם במחלקה השלישית כדי לפגוש את בתה. פקידי הנמל לא אפשרו לה להיכנס לארץ בשל בעיה בדרכונה. הרצל מיהר להתערב למענה ודאג שאחת הנוסעות הכבודות תצהיר שאישה זו היא המשרתת האישית שלה.

מארחיהם ביפו היו ד"ר הלל יפה ומשה דוד שו"ב. הם פילסו דרך בעיר האוריינטלית, המזוהמת והקודחת. הרצל לא חדל להתלונן על החום הנורא. על-פי נתוני השירות המטאורולוגי הייתה הטמפרטורה ביפו באותו יום 31 מעלות. רק בהגיעם למלון שהיה ברחוב בוסטרוס (כיום – רזיאל) התברר כי אין בנמצא עגלה שתובילם לירושלים. הלל יפה מצא ביפו את העגלה של מקוה-ישראל בה נסעה רעיית המנהל גב' לאה נייגו עם העגלון יחיא דעבני. בלא שהדבר תוכנן מראש, נסעה המשלחת לבית הספר החקלאי מקווה-ישראל. את המוסד הפעילה חברת "כל ישראל חברים", שהוקמה ב-1860 בפריז והדגישה את האחווה שבין היהודים. תפיסה זו נגדה את גישתה של הציונות שראתה ביהודים לאום פוליטי ולא רק משפחה אוניברסלית. יוסף נייגו, מנהל המוסד, קיבל פניהם בקרירות. אולי בגלל חילוקי הדעות, אולי בגלל הביקור הבלתי מתואם ואולי בגלל גברת נייגו של-פי עדות ד"ר יפה הצהירה באוזניו כי ברצונה לחבק ולנשק את הרצל...

תוך שעות אחדות פשטה השמועה על ביקורו של הרצל בארץ, ביקור שנועד מלכתחילה להיות חשאי. הזמנות הגיעו מכל עבר. הרצל יצא למסע במושבות וחולל התרגשות עצומה. ביומנו ניכרת האכזבה ממראה עיניו והוא לא חסך בביטויים המתארים עליבות: "פנים נבולות", "יישובים דלים", "אבק עמוק בדרכים"  

 על האורקטסטרה של ראשון לציון, תפארת המושבה וגאוותה, כתב: "באה משלחת להזמין אותי לבית העם. מוסיקה, לדאבוני רק בעלת כוונות טובות, קדמה את פנינו.  אחד מהם נאם נאום שבו השתדל לשווא למזג את חובתם כלפי האדון הברון ואת אהדתם אלי כשם שלא עלה בידי המנצח למזג את קול החליל עם קול הכינור. התוף הגדול מוכרח לכסות את הכל"

(יומן הרצל בתרגום אשר ברש הוצאת מצפה תרצ"ט)

המושבה רחובות הייתה היחידה שנחלצה בשלום משבט ביקורתו של העיתונאי השנון. משה סמילנסקי, איש המושבה, העיד בתוקף כי בראותו את צעירי רחובות רוכבים בגאון על סוסיהם, מחה מלך היהודים דמעה ("הנה עבר רעד על פני איש הקסם ובתוך עיניו נוצצה דמעה... (שלש הנקודות מופיעות במקור ע.ר.) האמנם?!  

(משה סמילנסקי/ הרצל במושבה רחובות בתוך: "זכרונות ארץ-ישראל" ירושלים תש"ז עורך:אברהם יערי)

 בבוקרו של יום ו' התכוונה המשלחת לצאת את מקוה ישראל ולעלות על הרכבת היוצאת מיפו בשעה עשר. ואולם, כאשר התברר שהמשלחת הקיסרית עתידה לעבור מול מקוה ישראל בשעה תשע, הוחלט להתעכב ולחזות באירוע. בית הספר נערך בדריכות לביקור הקיסרי. הרצל הספיק לעקוץ את נייגו והציע לו לערוך היכרות בינו ובין הקיסר. נייגו הזכיר לו כי הוא בעל הבית במקום הזה והרצל הוא האורח "אמרתי שאציג אותו בפני הקיסר, אם הלה יכירני וידבר עמי. נייגו בקשני שלא לעשות זאת. אני הנני כאן כאורח של מקוה ועל-כן לא יתכן שאציג אותו, את המנהל. בעצם הייתה בדבריו משום נזיפה קלה, שקבלתי אותה בלי רוגז מאדם חביב זה".

(יומן הרצל בתרגום אשר ברש)

ואז נשקפה השיירה המתקרבת ממערב. הקיסר בכבודו ובעצמו הגיע, רכוב על סוסו הלבן, מול שערי המוסד. ההתרגשות בקרב הצופים גאתה. באופן מפתיע וללא הכנה מראש, נעמד הרצל מול הקיסר והושיט את ידו. הקיסר לחץ את היד המושטת והשניים החליפו כמה משפטי נימוסים.  וולפסון הנרגש אף לחץ על מצלמת הקודאק שהביא עמו ואמר בגאווה "את לוח הזכוכית הזה לא אתן בעד עשרת-אלפים מארק". הקיסר המשיך בדרכו והמשלחת הציונית מיהרה אל תחנת הרכבת. בדרך הספיקו לסור אל הצלם דאוד סבונג'י. מבט מהיר גילה כי וולפסון הגזים בהערכת עצמו כצלם. לוח אחד היה מפוייח לחלוטין ואילו בשני לא נראתה דמותו של הרצל. התקלה לא העכירה את רוחו של הרצל. הוא הצטלם לבדו, באותה תנוחה שבה ניצב מול הקיסר. הצלם העביר את הקיסר מן הסוס הלבן לשחור והדביק את הרצל במקום המתאים. וכך זכה אלבום התמונות הציוני בזיכרון היסטורי חזותי.

הרכבת איחרה לצאת בשעה תמימה, הנסיעה הייתה קשה ולוהטת. תא הרכבת היה עמוס והרצל חש ברע. חולשתו גברה כאשר שקעה השמש. בשל האיחור ביציאת הרכבת, נכנסו אל תוך השבת. הם הגיעו לירושלים באור הירח המלא (ט"ו חשוון). השבת עטפה את ירושלים. וכך, מותש וחסר אונים החליט הרצל לצעוד ברגל מתחנת הרכבת עד מלון קמיניץ שברחוב הנביאים, סמוך לכיכר ה"דווידקה" בימינו.

באותו ערב שבת, היה מלון קמיניץ מלא עד אפס מקום. כאשר נוכח בעל המלון שהמשלחת הציונית לא הגיעה עד כניסת השבת, מסר את החדר לקבוצת קצינים גרמניים. עובדי המלון פינו את החדר שבו ניצב שולחן הביליארד ועליו לן מלך היהודים את לילו הראשון בירושלים. כל הלילה ניצב ליד מיטתו הרופא שנירר ועיסה את גופו.

עם אור בוקר שבת, התעורר הרצל בכוחות מחודשים. מבעד לחלונו ראה את הקיסר נכנס לירושלים דרך השער החגיגי שהוכן לכבודו. למחרת יצא לטייל בירושלים. הוא ביקר בעיר העתיקה ובהר הצופים. שוב שלף את עטו ותיאר את העיר במילים חריפות ונזעמות: "משקעים אפלים של אלפיים שנים ספוגות חוסר אנושיות וטינופת... אם נקבל את ירושלים אורה לנקות אותה מזוהמתה...כל אשר לא קדוש אורה להרוס ולהעלות באש". על הכותל המערבי כתב ששוררת בו "קבצנות בזויה" ומיהר לסייג "כך לפחות היה אמש". כדרכו, לא הסתפק בביקורת ופירט תכנית לפיתוח העיר שעיקרה הרס המבנים המכערים את הנוף והוצאת כלי התחבורה מרחובותיה. תכנית זו דומה להפליא בעיקריה לפרויקט העכשווי של פיתוח מרכז ירושלים.

בלילות הבאים לן בבית משפחת שטרן ברחוב ממילא 18. ברבות השנים הפכה המשפחה את הבית למעין מקדש מעט לכבוד הרצל.

הפגישה המיוחלת נקבעה ליום 2 בנובמבר בשעה 12:30. שעה קודם לכן סיימו חברי המשלחת את ארוחת הצהריים המזורזת. הרצל תבע מחבריו "שלא יגזימו באכילה כדי שלא יעשו בושות" ודרש מהם להתקין לבושם כיאות. מודעים לגודל הרגע ההיסטורי יצאו למאהל הקיסרי שמוקם בגבעה שמול חומות העיר, כיום בית הספר "אורט" ברחוב הנביאים.

סוף סוף ניצבו מול האיש שבידיו, כך האמינו, להכריע את הגורל היהודי. הרצל הקריא את נאומו בזהירות דיפלומטית והקפיד על מכובדות ואיפוק. בתום הנאום הנשגב הפטיר הקיסר  "תודה לך על הדברים. העניין טעון לימוד מדוקדק ודיונים נוספים". מגדל התקוות שבנה הרצל קרס באחת. המפגש ההיסטורי הנחיל אכזבה מרה, וברור היה כי לא יהיה המשך לתכנית פוליטית שאפתנית זו.

אך ידיו של הרצל לא רפו. עם הגיעו לחדרו, נעתר להזמנתו של שמואל  ברוזה ממוצא ויצא עמו ועם וולפסון לביקור במושבה שבהרי ירושלים. הרצל הקשיב לסיפוריו של האיכר וגילה הזדהות והערכה למעשיו "דרך ההרים יפת המראות המזכירה את הפירינאים עברה עלינו בקלות, בספר לנו האיכר ברוזה על התחלותיו הקשות. פעם אחת, כאשר פיתח הסמדר של הגפנים, באו צבאים בלילה ואכלו את הסמדר. אז שכב שלושה לילות עם רובהו, אף על פי שיש כאן לעיתים קרובות צבועים. אימתי נכבשה אדמה ביתר גבורה?"

 בהגיעם למוצא, עלה הרצל לחלקה החקלאית החדשה של ברוזה ושם, באופן סמלי ביותר, התכופף על ברכיו וטמן באדמה שתיל של עץ ברוש. מחווה סמלית זו ביטאה מהלך חדש בדרכו של הרצל. נראה כי חש כי גאולת היהודים לא תבוא מהצהרותיהם של מלכים וקיסרים אלא, בראש ובראשונה, ממעשיהם של היהודים: עץ ועוד עץ, בית ועוד בית. 

מכאן, שב לווינה. הוא נפטר בשנת 1904 והותיר בלב המון היהודים שראו בו את מלכם תחושת מחויבות עמוקה לחזונו. בשנים הבאות ניטעו עוד מיליוני עצים, הוקמו רבבות בתים, הונח מסד כלכלי, תרבותי וחברתי לבית הלאומי ולבסוף, חמישים שנה אחרי אותו מסע רווי אכזבות צורבות, אלתורים משעשעים, שפע תקלות ארגוניות וקורטוב של חוצפה ישראלית, הגיעו היהודים לקצה מסעם והמדינה היהודית קמה והייתה, באש קרבות וברצון עז.

והנה הגיעה השעה לממש את צוואתו האישית של  הרצל להיטמן בירושלים: "הנה הוא בא".  

 

 

 

 
לוח אירועים

מאמרים אחרונים

פיתוח אתרים | בנית אתרים | עיצוב אתרים | www.daatnet.co.il