מים מסלע - מדריך המדריכים והמרצים

מים מסלע

פרשת חייו של אברהם לבזובסקי

טווח ראייתו של האדם מגיע עד קו האופק, המקום בו נושקים זה לזה כיפת השמים ונופי האדמה.

אברהם לבזובסקי לא היה ככל האדם, הוא ניחן ביכולת נדירה של התבוננות אל מעבר לאופק. ראה רחוק וחשוב מכך, ראה עמוק.

הוא התבונן אל מעבה האדמה וידע לחוש את האוצר הטמון בה, בעומקן של שכבות גיאולוגיות שנרבדו משך דורות ועידנים. חש את המים ספוגים בנקבי הסלעים, מים חיים.

מאז ומעולם היו המים יסוד ראשון בחשיבותו לקיום חיים אנושיים. בכל התרבויות, בכל המקומות ובכל הזמנים נהגו הבריות להתפלל לגשמים בעיתם. אברהם לבזובסקי לא היה איש של תפילות אלא איש של מעשים. הוא לא חיכה למים שיומטרו משמים, הוא מצא אותם בלב האדמה.

"חופר בארות" איננו מקצוע מקובל, וודאי כשלא מדובר באדם הממונה מטעם גוף ציבורי עתיר משאבים וכוח. נושא זה מחייב ידע תיאורטי נרחב במגוון תחומים. מהידרולוגיה וגיאולוגיה ועד פיסיקה ומכניקה. באמצעות הידע שחלקו נלמד בבתי האולפנא וחלקו נרכש בניסיונות ממושכים, הוא לומד לפענח את צפונות הנוף המעידים על הימצאותם הקרובה של מים זמינים. לבזובסקי לא הסתפק בידע הטכני וחקר גם טקסטים היסטוריים המספרים כי אי אז, נבעו מים במקומות שונים. נוסף לכך למד כל ביסודיות על מכשירי הקידוח והחפירה והצליח לערוך תחשיבים כלכליים מדוקדקים למבצע בו כל הפרטים – בחזקת נעלם.

אך פרט לידע, חייב להיות חופר הבארות מחונן באישיות מיוחדת. רק אדם נחוש ומאמין בצדקתו נכון לסכן את כספו ואת שמו הטוב, את עתיד משפחתו ואת בריאותו. לגרוס בשיניו אבק וחול, להיחשף לחום היוקד ולנשום אוויר מעמקים טחוב, על-מנת שלבסוף…

לבסוף, עשוי להיוותר רק בור עמוק וחרב באדמה, ובור עמוק וחרב בנפשו של החופר. הוא חייב להיערך לאכזבה מרה, מופקר לחיצי הלעג ולשבט הביקורת, להתייסר על הממון שירד לטמיון ועל מפחי הנפש שנגרמו לכל מי שניאות להאמין לדבריו של נושא הבשורה.

אך קיים סיכוי אחד, גם אם קלוש, שהסוף יהיה אחר. שלפתע, באבחת מקדח, תפרוץ מבטן האדמה שפעת מים רוננים שכמו המתינו לאיש שיגאל אותם מכלאם. הבאר תהפוך לחלק מן הנוף כאילו הייתה שם מאז ומעולם. מן המים שישאבו ממנה, יושקו שדות פוריים, עצים מניבים, ישתו אדם ובהמה, ישתובבו תינוקות ושמחה גדולה תהיה.

אדמה שחורה

המורה הוותיק ניצב בשולי השדה והרעים בקולו על חבורת הצעירים שהתגודדה מולו, פניהם הפיקו בלבול ומבוכה, הם הרכינו ראשיהם בניסיון לחמוק מעיניו הרושפות של המורה. כל אחד מהם חשש פן יפנה אליו האיש באופן ישיר וישימהו ללעג.

ניכר היה במורה שהוא נהנה מן המעמד. הלוא כך נהג מזה שנים לפתוח את שנת הלימודים בבית הספר לאגרו-קולטורה בקייב. התלמידים, רובם בני עיר, הועמדו לפני ערימת סחי ונדרשו להסביר את טיבה. בכל שנה, נהג המורה להטיח בהם גידופים על חינוכם הבורגני ולאלצם ליטול חופן מן הערימה ולהריחו.

אנשי צוות המוסד נעמדו מרחוק והתבוננו בנעשה בהנאה כבושה. ממתינים לראות את פניהם המבועתות של החניכים שייאלצו לגעת בערימת הזבל המצחינה ולהריח מקרוב גללי פרות.

אלא שהפעם התרחשו הדברים אחרת. אחד החניכים הרים את ידו וביקש רשות לענות על שאלת המורה. להפתעת כולם, קם התלמיד, ניגש אל הערימה וחפן ממנה מלוא כפותיו. אחר-כך רחרח ביסודיות וכעבור דקה אמר בידענות "זהו זבל פרות אדוני, מעורב ברקבובית של תפוחי אדמה". הוא שב והריח את החופן שבידו והוסיף: "נדמה לי כי זהו זבל משובח למדי".

המורה התקשה להסתיר את תדהמתו. מיום שהוקם המוסד לא קרה עוד כדבר הזה, תמיד נדרש להטיל על תלמידיו מורא בכדי שיעזו לטנף ידיהם ואילו תלמיד חדש זה, ביומו הראשון, כבר צלח את המחסום בפשטות שכזו ובטבעיות.

"איש צעיר" אמר המורה בהערכה שלא אפיינה את שיחו בדרך כלל "נכון לך עתיד נאה כחקלאי". התלמיד, צעיר רחב כתפיים, הניד בראשו לאות תודה. התלמידים האחרים נעצו בו מבט של הערכה מהולה בקנאה. נדמה היה לו שמישהו מהם סינן גם קללה אנטישמית.

כשנרשם אברהם לבזובסקי לבית הספר הגבוה לאגרו-קולטורה בקייב, ידע כי מוטב שיימנע ממשיכת תשומת-לב. הוא היה התלמיד היהודי היחיד בכיתתו ואחד היהודים היחידים שהורשו ללמוד לימודים גבוהים. על-פי גזירת "נומרוס קלאוזוס" הוגבל מניינם של היהודים הרשאים לרכוש השכלה אקדמית. בכך נמנעה מהם היכולת למצות את כישוריהם ונכפתו עליהם חיי דחקות.

רוב היהודים במזרח אירופה הסתופפו בעיירות דלות וימיהם נעו בין ההכרח להישרדות לבין הכמיהה לגאולה. חיים לבזובסקי, אביו של אברהם, לא היה חריג באורח חייו ממיליוני יהודים אחרים בזמן ההוא ובמקום ההוא.

בעל משפחה היה, יש להניח שנישא בשידוך. את פרנסתו מצא בבית מרזח בכפרו לוזובצ'י, ממנו נגזר, כנראה שם משפחתו.

בבית המרזח נהגו לשבת איכרים רוסים ולסבוא להנאתם. לא פעם היו משתכרים ומתירים את חרצובות לשונם. ערב אחד, פרצה בבית המרזח קטטה שהסתיימה ברצח. קרובי הנרצח האשימו את היהודים ברצח וביקשו לנקום את דם אחיהם. לחיים לבזובסקי לא היה לו כל קשר לפרשה, אך דוקא הוא שילם בחייו. חבורת גויים הלומי יין פרצה לבית המרזח והתנפלה על המוזג, עד כי הוכרע למוות.

המשפחה השכולה אספה את שבריה וניסתה להתאושש מן האסון. מותו של האב צרב את חותמו באישיותו של הילד אברהם. הוא הפך לנער קשוח ועיקש. כבר בצעירותו היה נער בעל גוף שרירי וחסון ויצא בגפו לחטוב עצים ביער. כך סייע לפרנסת המשפחה. שריריו המחושלים הקנו לו בטחון כי אם יתקיף אותו יום אחד הגוי, ידע להשיב מלחמה.

הדמות המרכזית בחייו הייתה אמו אהובה, שהוסיפה לנהל את בית המרזח. כמו לא היו דברים מעולם, הוסיפה למלא כוסותיהם של אותם גברים שיכורים ומגודלי זיפים. היא לא הטיחה בהם מעולם את אשמתם, אף כי ידעה שאז, בלילה ההוא, עמדו מנגד ולא נחלצו לעזרת בעלה שנאבק על חייו בהתגוששות מול אחד מחבריהם. היא חסכה כל פרוטה אפשרית למען השכלתו של בנה. אברהם, כך קיוותה האם, לא ימצא את פרנסתו במזיגת יי"ש לאיכרים מבוסמים וגסי-רוח.

פרט ללבזובסקי, התגוררו בכפר לוזובצ'י עוד שתי משפחות יהודיות, שפאק ואליוביץ. בין שלוש המשפחות התקיימו קשרי משפחה הדוקים. ברכה, דודתו של אברהם, נישאה לאלחנן אליוביץ. שארי בשרו האחרים העדיפו לצרף לשמם "לבזובסקי" את השם "שפאק", כנראה בכדי להיחלץ באמצעות שינוי השם מחובת הגיוס לצבא הרוסי. הנער אברהם גדל בחברת בני משפחתו, עם רובם שמר על קשר עד אחרון ימיו.

הפריץ של הכפר ביקש להשתיק את פרשת רצח חיים לבזובסקי ובכדי לרצות את המשפחה, הציע להם את עזרתו בקיצור תהליכים ביורוקרטים. אמו של אברהם ביקשה מן הפריץ לסייע במתן אפשרות לרכישת השכלה עבור בנה. מאחר והיה אברהם חרוץ, עקשן וחריף מוח, התקבל לבית הספר הגבוה בקייב ואף סיים אותו בהצלחה והיה לאגרונום.

העובדה שרכש השכלה לא סייעה לאברהם למצוא פרנסה. הממשל ברוסיה הצארית לא נטה לקבל לשורותיו פקידים יהודים וגם ההזדמנויות ליוזמה עצמאית היו מצומצמות. אברהם הגיע למסקנה כי אין תוחלת בישיבתו ברוסיה. הוא החליט לממש את אמונתו הציונית. בשנת תרע"ג, (1913) קם ועלה לארץ-ישראל בלווית אחות שרה אשר נישאה לימים ללוי יצחק מדורסקי, "אזרח הח'אן" בחדרה. בשנת 1914 הביא לארץ את אמו ואחותו בלהה. כולם גרו במושבה חדרה ואברהם עסק בייבוש ביצות.

אדמה ירוקה

חדרה נוסדה בשנת תרנ"א (1891). עשרות שנים נאבקה במחלת הקדחת, במגיפות, ברעב ובאסונות טבע. בשנת 1915, בעיצומה של המלחמה העולמית, הוכתה בארבה שכילה את כל היבול.

חדרה יכלה לכל הקשיים. כשהגיע לבזובסקי לחדרה, עמדו החיים הציבוריים במושבה בסימן של חילופי דורות. בני המייסדים, אלו ששרדו את הקדחת, השתלבו בהנהגת המקום והפיחו בו רוח חדשה, מקורית ותוססת.

שני רבדים הרכיבו את הנוף האנושי בחדרה. איכרים, בעלי נחלות ופועלים שהתפרנסו מעבודה בשדות המושבה בכרמי השקדים שבה ובטיפוח גידולים חקלאיים שונים. בין שתי הקבוצות היו פערים רבים. האיכרים היו אמידים יותר, רובם שומרי מסורת. הפועלים היו צעירים ורווקים, משכילים ובעלי תודעה פוליטית וסוציאליסטית מפותחת.

רבים מראשי הנהגת הפועלים בארץ עברו בחדרה ועבדו בה. המשורר דוד שמעוני אף הקדיש למושבה את הפואמה "ביער בחדרה". הפועלים והאיכרים נקלעו לעימותים לא מעטים שנבעו מהבדלים בגיל, בהשקפה ובאורח חייהם.

לאחר לבטים ודיונים ממושכים הוחלט להקצות שטח לבניית בתים לפועלים בחדרה. המימון לבנייה התקבל מידי החברה היהודית-גרמנית "עזרה":

(NEDUJ NEHCSTUED RED NIEREVSFLIH) והבתים נקראו בשמה של האגודה. האזור בו שוכנו הבתים, רח' הגליל, נקרא "בתי עזרה", לימים רחוב הנשיא.

קבוצה נוספת של פועלים התגוררה בחדרה. אלו היו עשרות משפחות מיוצאי תימן. הפועלים הללו, כולם מסורתיים באורח חייהם ואדוקים, עלו לארץ על-פי קריאתו של שליח התנועה הציונית שמואל יבנאלי. התימנים התיישבו בשכונת "נחליאל" וסבלו מעוני ומקשיי תקשורת עם וועד המושבה ותקיפיה.

באחד הימים התרחש עימות אלים בין האיכר וילנסקי לבין התימני זכריה כהן. העניין הובא בפני וועד המושבה שקנס את שני הניצים בקנסות כספיים. דמי הקנס יועדו לטובת יתומים בחדרה ובשכונת נחליאל. מסיבה כלשהי, לא הועבר כסף הקנס לידי היתומים בשכונת נחליאל ובעקבות הפרשה התגברו העימותים בין התימנים לבין המושבה ואף בין תושבי שכונת נחליאל לבין עצמם. בכדי למצוא מוצא מן הסבך מונתה וועדת בדיקה שבראשה עמד אברהם לבזובסקי. פרט לאברהם, היו ארבעה חברי הוועדה מקרב תושבי נחליאל ועוד שניים מראשי הקהל במושבה חדרה.

חיבתו של אברהם לבזובסקי לתושבי השכונה נבעה גם מהערכתו את חריצותם, מסירותם לעבודה ונכונותם למלא כל משימה שהוטלה עליהם. גם במשק ביתו הועסקו חצרן, מטפלות ועובדות ניקיון בני העדה הזו. כל אלה העריצו את אברהם וחשו עצמם כבני משפחה. הם היו שותפים לשמחות ולאירועים חגיגיים. אברהם היה בן-בית בשכונה, אף על פי שלא היה דתי, נהג כבוד במסורת ושימש דמות פוסקת, מקובלת ואהובה. עמם סעד ונהנה מסיפוריהם וממאכליהם.

עד היום הזה קיים קשר בין בנות לבזובסקי ובין צאצאי המשפחות דמתי, חוביישי, ואנה, ערבה ואחרים שהוריהם ליוו את המשפחה גם לאחר מות אברהם.

כאשר נקרא לשמש כפוסק בריבם של התימנים, בחן אברהם את המקרה בכובד ראש וללא משוא פנים. לאחר שחקר ודרש פירסם דו"ח ובו פירט את מסקנתו:

"אחרי שעיינו היטב וחקרנו בגורמים של המריבות במושב נחליאל באנו לידי החלטה כי הגורמים לסכסוכים הם סעדיה בן יעקב, זכריה בן דוד ואברהם עשארי. החלטנו, כדי להרחיק מנחליאל להבא את הסכסוכים, להטיל עונש כספי על האנשים הנ"ל בסכום של עשרים לירות מצריות על כל אחד מהם."

בספר שיצא לרגל יובל השישים לחדרה כתב החוקר אהרן פלדמן (שכינה עצמו בשם "עבר הדני") על שכונת נחליאל וגינה את קיפוחם של התימנים בחדרה. הוא סיפר על התכחשות המוסדות להבטחות שניתנו להם ואת קשיי קליטתם של התימנים:

"השכונה משמשת מקור לכוחות עבודה קבועים וחרוצים ולחומר אנושי היודע להפיק את מיטב התועלת מהעזרה המצומצמת הניתנת לו, אך מסובך ולעתים קשה הגוון העדתי…האשכנזי מקפח וזה תסביך קשה…אף טענות חיוניות הרבה יותר לה: אדמה הובטחה לתימנים וההבטחה לא נתמלאה; טינה זו גוברת והולכת מדי התחזק המתנחל בנחליאל והחל מתבונן בעין פקוחה סביב"

העובדה שעבר הדני התנסח במילים חריפות אלה ראויה לתשומת לב מיוחדת. הספר שכתב הוזמן ומומן על-ידי מייסדי חדרה ובכל תקופת כתיבתו עמד עבר הדני תחת שבט בקורתם של וותיקי המושבה. כמקובל, עמדו כולם על המשמר. כל משפחה פעלה, כל אחת בסגנונה, על-כך שזכרה בהיסטוריה המקומית יהיה מכובד וראוי. כולם כאחד ביקשו לרומם את האתוס של חדרה ולהדגישו.

והנה, בפרשת התימנים נקט ההיסטוריון לשון בוטה, גם אם באופן מוסווה, כנגד בני חדרה. מכל תושבי המושבה מצא לנכון לציין לטוב רק שמות ספורים.

"ונמצאו גם מבין האשכנזים חסידים לעדה הזאת. [אחד מהם] אברהם לובזובסקי התמסר לטיפול בתימנים. הוא מונה לשבת בראש וועדה שטיפלה בבעיות שהתגלעו בין בני העדה ובין איכרי המושבה ובהמשך אף התבקש ליישב מחלוקות שפרצו בקרב התימנים עצמם."

בניגוד לציטטות רבות בספר האמור, שנכתבו על סמך עדותם האישית של הנוגעים בדבר שביקשו לרומם את שמם, ועל כן הדברים עשויים להיות מוטלים בספק, לבזובסקי לא היה בין החיים כשנכתב הספר וממילא אין לפקפק באמינות הדברים.

עובדה זו מפתיעה שכן אברהם היה יוצא מזרח אירופה, איש צעיר ורווק, תושב חדש במושבה שבה הוותק הוא גורם דומיננטי במדרג החברתי ובעל אורח חיים חילוני. למרות כל העובדות הללו מונה כשופט, בורר ומפשר של עדה סגורה, מסורתית ופטריארכלית. התימנים קבלו את דעתו אף שלא היה מצוי בשפתם ובמנהגיהם.

כחלק מתהליך ההתארגנות של הישוב היהודי, נקבע כי עניינים משפטיים יידונו בתוך המושבות, מבלי שיזקקו המתדיינים לערכאות העות'מניים, מוכי הסיאוב והשחיתות. על-פי רוב עשקו השופטים את שני בעלי הדין ודרשו מהם, בגלוי ובהסתר, שוחד מלוא החופן בכדי שיפסקו לטובתם.

בכל אחת מן המושבות מונו שופטים שהיו מקובלים על כלל הציבור. אנשים שקולים וישרים באורחותיהם. כנהוג, נמנו עם השופטים האזרחים הוותיקים והמבוגרים על-פי גילם. באופן מפתיע, דווקא אברהם לבזובסקי מונה כשופט במושבה חדרה. הוא, שלא נמנה עם המייסדים, צעיר בגילו, נטול קשרים והשפעה, נבחר למשרה הציבורית הרמה בקהילה, וזכה לאמונם של אנשים שנודעו כקשוחים ודעתנים.

למרות זאת, לא ביסס עדיין את מצבו החומרי. בתקופה ז, עדין היה חסר דיור של קבע ועל-כן פנה לוועד המושבה, בלשון מרוממת, בבקשה שיינתן לו להשתכן באחד מ"בתי עזרה".

בן פחות מעשרים שנה היה בעת שהגיש את הבקשה לוועד המושבה. ממסמך זה ניתן ללמוד כי הגיע לחדרה שנה קודם לכן וכבר ידע עברית באופן שאפשר לו לנסח מכתב בתחביר ובכתיב נכון.

את ידיעותיו בשפה העברית רכש באמצעות קריאת ספרים ובהם גם ספרי דקדוק עברי. הוא היה בעל כשרון לשפות, דיבר באופן שוטף רוסית, אוקראינית ואידיש אותן רכש מבית הוריו, בנוסף לכך ידע אנגלית, צרפתית ואיטלקית, שפות שרכש בכוחות עצמו. כשרון זה לשפות סייע לו בהמשך דרכו. בזכות ידיעתו ובקיאותו בשפה הערבית על-בורייה, בשל התמצאותו בדיאלקטים שאפיינו כל אזור בארץ, ובגין הליכותיו והכבוד שנהג בהם- זכה בהערצתם ובאמונם המלא של שכנינו הערביים. בעת ביקורם במשרד של אבא, נהנו מקבלת פנים מכובדת ומאווירה של "שבת אחים" בניחותא, על ספל קפה ותקרובת ביתית. היחס היה הדדי: ליום הולדת של הבנות דאגו להביא שי מתנובת ביתם: שפע של פירות, אבטיחי קיץ סגלגלים ואפילו גדי רך. אמא לא עלצה, בלשון המעטה, למחוות אלו.

לכבוד וועד המושבה חדרה

אדונים נכבדים!

הנני מביע בזה את בקשתי לשים לב אל דברי אלה ולא להשיב אותם ריקם:

למרות שהנני במושבה הזאת – ובארץ בכלל ? רק ירחי מספר עם משפחתי, בכל זאת הנני מרגיש בי די אומץ וכוח לעבוד ולהיות תושב מושבתכם.

משפחתי הקטנה מתפרנסת מיגיע כפיה והיא מוכנה תמיד לעבודה. משלמים אנחנו 20 פרנק שכר דירה מדי חדש בחדשו ובשמעי כי אחדים מעשרת הקנדידטים ל"בתי עזרא" עוזבים את חדרה מפני איזה סבות, הנני מתכבד בזה לפנות אליכם ולהציע את הקנדידטוריה שלי בין הרשומים לקבל בית מבתי עזרא עם מספר דונמי האדמה הקצובים. הנני מרגיש בי די כוח להישאר תושב נאמן ביניכם והנני מקווה כי בקשתי זו לא תשוב ריקם.

בכבוד ובברכת ציון א. לבזובסקי

הבקשה נעתרה. הוועד הקצה מגרש ואברהם לבזובסקי בנה לעצמו צריף במקום בו הצטלבו הרחובות שייקראו לימים "הרצל" ו"הנשיא". הוא התערה במושבה, רכש חלקת אדמה והחל לעבדה. חקלאי חרוץ היה וראה ברכה בעמלו, עד כמה שניתן היה לראות ברכה באותם ימים שבישרו את התפוררותו המוחלטת של השלטון העות'מני.

ובתוך כך באה המלחמה העולמית, זו שתקרא לימים "הראשונה". ימים פראיים ונטולי תקווה. כל יום העמיק את הייאוש והדחיק את התקוות לעתיד טוב. צרה רדפה צרה, בשנת 1915 פשתה מכת ארבה וחיסלה כמעט את כל היבולים. הטורקים החריפו את תגרת ידם והחרימו רכוש, בהמות וכלי עבודה. בפסח 1917 גורשו מאות יהודים מבתיהם בתל-אביב ובסביבותיה, רבים מהם הגיעו לחדרה. המושבה שבקושי קיימה עצמה, נאלצה לחלוק את המועט עם הפליטים.

בקרב בני הישוב העברי פרצה מחלוקת סביב שאלת ה"התעתמנות", כלומר אימוץ האזרחות הטורקית, על כל המשתמע מכך. הברירה הייתה אכזרית. מי שלא קיבל על עצמו את האזרחות הטורקית, היה נתון בסכנת גירוש או כליאה. הקונסוליות הזרות סגרו את משרדיהן בארץ ולא היו מסוגלות להגן על זכויות אזרחיהן כבעבר. מצד שני, מי שבחר להיות אזרח טורקי, קיבל צו-גיוס לצבא שמשמעותו יציאה לשירות ממושך, מפרך, בתנאים עלובים שכללו רעב והשפלות. אברהם לבזובסקי החליט לבחור באפשרות השנייה וקיבל על עצמו את האזרחות העות'מנית כבר בשנת 1914. לימים נהגו כמוהו גם אמו ואחותו בלהה.

אחדים מבני "הדור השני" של חדרה הצטרפו להתארגנות חשאית שנועדה לסייע לאנגלים לכבוש את הארץ מידי הטורקים. הבולט בהם היה אבשלום פיינברג, אינטלקטואל ולוחם, משורר ואיש-ציבור. אבשלום ניהל בחדרה את תחנת הניסיונות החקלאית של אהרן אהרנסון, מדינאי ואגרונום בעל שם עולמי, מגלה אם החיטה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה הרת גורל ודרמטית עבור כלל יושבי ארץ-ישראל. בשתי המושבות הוותיקות, חדרה וזכרון-יעקב, פעלו הארגון החשאי "ניל"י" ו"השומר", שנרדפו על-ידי השלטון העות'מני. פעולותיהם נגד חוקי הממשל היו לטורקים לצנינים. בשל כך היה ארגון ניל"י (ר"ת: נצח ישראל לא ישקר)- מחתרתי. חבריו העבירו מידע רב על פעילות הצבא הטורקי לידי הבריטים, ערב כיבוש הארץ על ידיהם.

בכרכור ישבו חברי ארגון ה"שומר", שאיגד את שומרי המושבות ולא נחשב לארגון מחתרתי. חבריו שמרו על רכוש התושבים מפני גנבות השבטים הערבים, ודאגו להגנת היישובים מפני הפורעים.

אברהם לבזובסקי, נשא עמו דרך קבע, אקדח ברשיון הממשל הבריטי. הוא לא נמנה עם אנשי "השומר" ואף לא עם אנשי "ניל"י", כנראה משום שלא השתייך לאף אחד מן החוגים החברתיים המצומצמים שמהם התגבשו המחתרות. הוא תרם באופן ממשי לחוסנה שלהמושבה במסגרת פעילותו ב"הגנה" וביזמתו האישית.

וכך סיפר יעקב אייזנברג, בן למשפחה חדרתית וותיקה: "כידוע במושבה דאז, הורי היו קומוניסטים. הדבר הובא לידיעת השלטונות הבריטים, שהורו על גירושנו מן הארץ, לאלתר. באישון לילה הופיע מלאך גואל לביתנו הישן, שבסמטת הגיבורים תרנ"א. דחס אותנו במכוניתו והסיענו למקום מסתור. היה זה, כמובן, אברהם לבזובסקי. מחשש להלשנות, הורה לנו להמנע מלצאת החוצה. הורי, אחי הצעיקרים ואני, אפופי פחד וחששות לגורלנו, מלאנו הוראותיו. שבועות מספר הסתתרנו באחד מבתי לבזובסקי, שליד כרכור. אברהם דאג למזונותינו ולכל צרכינו עד שחלפה הסכנה. אבי ז"ל שנפטר זה מכבר, בשכבו על ערש דווי, ראה עצמו חייב את חייו שלו ושל כל בני ביתו, למי שסיכן עצמו למענם. גם לאחר שחלפו ששים שנה, ביקש המספר, יעקב א. כי פרשה זו תוזכר בתולדות הימים. יזמה ותרומה לקהילה בעת מצוקת המזון ועל סף הרעב, הוכיח אברהם לבזובסקי בתושיה רבה: הוא חכר חלקת אדמה וזרע בה ירקות ובכך סייע למניעת רעב במושבה בימים בהם נאנקו כל יושבי הארץ בשל מחסור במזון . גם פעילות זו שלא הייתה הרואית כלל ועיקר אך הייתה מעשה בעתו, לא נעלמה מעיניו של עבר הדני: "בשנות המלחמה לא שבת, כי ביקש לו קרקע פנויה לזרוע עליה ירקות".

ככל שהפכה תבוסתם של הטורקים לוודאית, התגבר סבלה של חדרה. במוצאי חג הסוכות פשטו הטורקים על המושבה בשל החשד, שהיה סביר למדי, שהיא משמשת מסתור ללוחמי ניל"י. בני המושבה חוו התעללויות מזעזעות והיה חשש לעצם קיומה. בינתיים התקדמו הבריטים מכיוון המדבר ובחג החנוכה כבר כבשו את ירושלים וחנו על גדתו הדרומית של נהר הירקון. השלטון העות'מני ניצב על סף התרסקותו המוחלטת, אך הוסיף לשלוט בארץ-ישראל, באורח פורמלי, עוד שנה נוספת. בחודש אוקטובר 1918 נכנעו הטורקים וארץ-ישראל באה לעידן חדש בתולדותיה.

העידן החדש

הארץ נרגעה. הימים שבהם ריחפה תחושת האבדון היו לזיכרונות רחוקים. אבשלום פינברג לא שב. מותו נותר עלום. במאי 1919 נעלם אהרן אהרנסון כשטס מעל תעלת לאמנש. גם נסיבות מותו לא הובררו מעולם. המשתלה המטופחת שהקימו אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג במרכז חדרה נותרה ללא טיפוח.

אברהם לבזובסקי, כמו כל יושבי הארץ, חש התפעמות נוכח הימים החדשים שבאו. המנדט הבריטי הניח מצע לשלל יוזמות עתירות חזון. אברהם לקח על עצמו להחזיק את תחנת הניסיונות והרחיב את פעילותה כדברי עבר הדני: "כלתה המלחמה והוא חש בתנופת הפעולה החדשה אשר תחול בבית הלאומי, מיד הגיש בקשה לוועד להרשות לו להתקין משתלה על החלקה של תחנת-הניסיונות העזובה שהייתה לאהרון אהרונסון." כל מכריו ידעו שהמרץ והדמיון שהיו אצורים בו, לא יאפשרו לו להסתפק בניהול משתלה.

אהרון אהרנסון, נעתר לבקשת תושבי המושבה להקים תחנת נסיונות בחדרה, בה ביקש לבדוק אקלומם של צמחים על אדמת החמרה.

גידולים רבים שנשתלו באדמת חדרה נכשלו וגם אלו שהצליחו – הניבו יבול מועט. אברהם לבזובסקי טען בחום כי האדמה האדומה דווקא תצלח לגידולים חקלאיים וגרס כי באמצעות טיפול נכון ניתן יהיה להגדיל מאד את היבול. העובדה שנטל על עצמו את הטיפול במשתלה נבעה כנראה מרצונו להוכיח טענה זו. אמונתו העזה, , להט דבורו נחישותו, יצרו לו תדמית של אדם בלתי שגרתי בעיני החדרתים.

הוא נהג בעצמו גינונים שעוררו תימהון בקרב בני המקום שרובם היו אנשים פשוטים למדי ולא כולם היו אניני מידות. ככל איכרי חדרה נהג גם לבזובסקי ללבוש בגדי עבודה גסים עשויים בד חזק ותפורים בחוט עבה. בניגוד להם, בגדיו היו תמיד לבנים וצחים, אף שעבד שעות ארוכות בפרדס, לא נראה מעולם יוצא מפתח ביתו ורבב על בגדו. המראה המוקפד, המגונדר משהו, עורר לעיתים תמיהה, אך אברהם לא שת לבו לכך, שהרי מצא את פרנסתו בכבוד ולא נזקק לבריות. מצא הנאה בעבודתו וכל שחסר לו בעולמו היה אהבת אישה.

מבליזרקה לבית בישראל

בבית משפחת הרבמשה וסבתא פייגה ויסבלך, בפלך קרמניץ פודולסק, ליטא דאז, גדלה וספגה ערכים יהודיים, הילדה צ'רנה. שלישית במניין ארבע בנות ושני בנים, בלטה ביופיה, בחריצותה ובצמאונה ללמוד ולהשכיל. היא נחנה בכשרון לקליטת שפות, מה שאפיין, לימים גם את בעלה. סבא שלנו התגורר, בערוב ימיו, לאחר שהתאלמן מסבתא פייגה , בבבית בתו, דודתנו פרידה מנדל, בנתניה.

מהנץ החמה ועד "מעריב" בילה ימיו בלימוד בבית הכנסת. בבואנו לבקרו, מצאנוהו רוכן על ספר קודש, שקוע בקריאתו.

ראויה לציון גישתו הליברלית שכנראה אפיינה אותו גם בהתייחסותו לבתו צ'רנה בנעוריה. אנו נכדותיו, זכינו תמיד למאור פנים ולחיוך לבבי. מרגע בואנו התלווה אלינו לבית הדודה ושאלותיו העידו על בקיאותו גם בענייני דיומא.

מביקורינו בנתניה נותר תמיד טעם טוב, מהול בחיבה ובהערצה לסבא הישיש, בעל הלב הח, חכם ובעל חוש-הומור. בתבונתו הכיר בימים משכבר, בכשרונותיה של בתו צ'רנה בנעוריה.כידוע, התיר הרב משה לבתו צ'רנה, להמשיך, שלא כמקובל באותם זמנים בלימודיה. שפת הלימודים הרשמית בבית הספר התיכון הייתה רוסית. בבית הוריה דיברו אידיש. למדה בכוחות עצמה רוסית. כתנאי קבלה לגימנסיה נדרש ממנה ידע בלשון הצרפתית. איננו יודעים כיצד למדה שפה זו אך היא היטיבה לקרוא בה ספרים.

משחר נעוריה ליוותה את אחיה, בן הזקונים, השובב, נוניה (נחום), שהעדיף לשחק על פני לימודיו. ותפקידה היה לפקוח עיין ולדאוג שישאר ב"חדר".

צ'רנה ניצלה את הזמן כראוי. עיניה עקבו אחר נוניה ואוזניה קלטו את סיפורי התנ"ך, מדרשים, פירושים ואגדות.

מאז ועד שחלתה נקשרה לסיפורי התנ"ך, והשתתפה במשך שנים רבות בחוגי לימוד מקרא בחדרה. כשהתפנתה מגידול בנותיה, הוסיפה להשכלתה גם את השפה האנגלית.

כשסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון החליטה לעזוב את בית הוריה ולצאת לדרך ארוכה. אין לדעת אם הייתה זו הציונות שפיעמה בלבה או שהיו אלו דברים אחרים שבלב. צ'רנה ויסבלך יצאה לארץ-ישראל.

היא הגיעה למרחביה, אז יישוב בודד בעמק-יזרעאל, חווה חקלאית בה עבדו והתגוררו אחדים מבני עיירת הולדתה. צ'רנה עבדה במרחביה מספר חודשים אך החליטה לעזוב. היא נסעה למושבה חדרה שם התגוררו אחדים מבני משפחת ויסבלך.

פגישתם האקראית הייתה בתחנת רכבת מזרח בואכה דרך העפר המובילה למושבה. מנהג עשו להם בעלי העגלות או רוכבי הסוסים שהזדמנו שמה: הם המתינו לנוסעים שירדו מן הרכבת, והציעו להם "טרמפ" לחדרה. יד המקרה הפגישה את בעל הכרכרה עם צ'רנה שהחלה לעשות צעדיה הראשונים מערבה. שם הייתה פגישתם הראשונה. שם נדלק הניצוץ. מכיוון שכבר הכיר את המשפחה, הביאה אברהם למחוז חפצה. מאידך גיסא- למד את מקום שהותה.

אברהם סיפר לידידיו בהתרגשות על העולה החדשה היפהפיה, והוסיף בחיוך: "זאת תהיה אשתי". אמר ועשה. ואכן צ'רנה החליטה לקשור בו את חייה.

מאז ועד כלות ימיו שררה אהבה רבה בין בני הזוג, שיחדיו הקימו משפחה בחדרה.

צ'רנה ואברהם לבזובסקי היו זוג מיוחד. הוא איש הרפתקן, תוסס וספוג בשמחת חיים, יוזם ומשכלל, מקדיש חייו לעבודתו ולחזונותיו. היא הייתה אישה משכילה, יפת מראה וטובת שכל, עקרת בית מסורה, אוהבת ספר, צופיה הליכות ביתה, מארחת למופת. ביתה שימש כאכסניה ומלון אורחים לקרובי משפחה ולמכרים שעלו ארצה. היא שימשה עזר כנגד לבעלה ובטוב טעמה השכילה להדק את קשרי הידידות שרקם עם מכריו. על אף השוני, שררה ביניהם אהבה גדולה. היא מילאה עבורו תפקיד של עוגן ויציבות. כל שנות חייהם המשותפים היה ביתנו שופע חום ושמחה. בבית שררה אוירה של מסורת, שאר רוח, שותפות משפחתי וחגיגיות. מדי ערב שבת או מועד, נערכו התכנסויות משפחתיות אותן חגגו הבנות וההורים בשירה ובנגינה ובריקוד שהיו מלכדים את המשפחה הצעירה. שעות ארוכות ישבו בצוותא, מאזינים לסיפוריה המרתקים של צ'רנה ולשיחותיו של אברהם שהנחיל להם את ערכי אהבת האדם ואהבת הארץ.

זכורות לנו ההכנות לקראת חג הפסח: מה השתנה חג זה מימי החול?

בימי החול שמשונו שתי מערכות כלים. כל אחת שכנה במקום נפרד ובמרחק, כדי שלא נטעה ונערבב "חלב עם בשר".

במטבחנו הלבן, המרווח והמהודר, שלט צבע זה: רצפה לבנה, וילונות מגוהצים וצחים כשלג שעיטרו את החלונות המערביים, התנור החשמלי (!) והמקרר (מדגם פריג'ידר), ששימש גם את שכנינו. הכל- בלבן.

כלי החרסינה הדקים, מצלוחית ועד קדירה, היו מעוטרי שוליים בפס כחול ונשמרו בארון הלבן- "חלביים". כל האחרים, בעלי שני פסי זהב- בפינת ארון לבן ממול- למאכלי בשר. גם לסירים היו "מאבחנים" שונים, וכמובן מערכות הסכו"ם, שהיו עשויות כסף, ובכולם מוטבעים ראשי התיבות: צ.ל.

כלי הפסח המהודרים נתגלו במלוא הדרם כשבוע לפני החג. אז החלה ה"מהפכה" השנתית בבית. כלי החולין, על סיריהם, מחבתותיהם וכל מה שנחשד כחמץ, הודחו לגלות של מטה. קרי: לארונות המרושתים, שעמדו בשממונם, בחדר הגיהוץ והמתינו לכבודה שגלתה אליה ם כבכל שנה. הכלים המכובדים נתגלו ומלאו ב אצילותם את המטבח באוירה חגיגית, שונה ומיוחדת.

ההכנות הללו הותירו בנו זכרונות וגעגועים, שערכם אינו נופל מזה של החג עצמו.

עם פטירתו של אבא נדם הכל. שבתה שמחת ההכנות. ענן עצב ירד על ביתנו ועטפו.

אנשים חדשים

היו אלה ימיו הראשונים של עידן חדש בתולדות ארץ-ישראל. הטורקים נעלמו והארץ נמסרה לבריטים שהיו נאורים יותר. נראה היה כי השעה כשרה למימוש רעיונות גדולים שהיו עד אז בגדר חלום גנוז. בשנים הבאות יבשרו זינוק בכל תחומי החיים בארץ, התיישבות ותעשייה, מדע ובריאות, עיתונות ויצירה תרבותית. בעקבות הצהרת בלפור החלו להגיע לארץ-ישראל גרעיני חלוצים, רובם על-פי קריאתו של הקצין היהודי יוסף טרומפלדור. צעירים אלה שזכו לכינוי "העלייה השלישית" העניקו אופי חדש לחברה בארץ-ישראל כולה. "שוב לא רק פועל נודד או שומר או קומץ מתנחלים בבתי 'עזרה' ? אלא הפועל המבשר את בוא ההרחבה ברוח התקופה החדשה" תיאר עבר הדני.

רבים מן הוותיקים הביטו בהסתייגות בעלייה זו, חששו מפני הצעירים שאולי ינשלו אותם מעמדתם. החיים לימדו את איכרי חדרה להיות שמרנים וחשדנים. אברהם לבזובסקי שאף הוא היה רשאי לראות עצמו כ"וותיק" בארץ, סבר אחרת. כשם שביטא אמונתו באדמה, כך הביע כעת אמונה באדם. הוא האמין כי ציבור הפועלים, צעירים, נמרצים, חסוני כוח ועתירי אמביציה, עשויים לקדם ולשכלל את המושבה ולהערות לעורקיה דם חדש. העיד על כך שמואל כפרי בספר זיכרונותיו שיצא לאור בשנת 1985, למעלה משישים שנה אחרי התרחשות הדברים:

"הואיל ולאחר מאורעות 1921 החליטו איכרי חדרה להעסיק רק פועלים עבריים, הם פנו ללשכת העבודה, שתשלח להם פועלים. מנהל הלשכה היה אליעזר פרלסון, (לימים שינה שמו לאליעזר פרי) איש משכיל ובעל יוזמה, שעלה באותה תקופה לארץ ונשלח לחדרה. בוועד הפועלים היו אז אברהם לבזובסקי, איש 'הפועל הצעיר' מאנשי העלייה השנייה… לבזובסקי עלה ארצה לפני המלחמה עם אמו ושתי אחיותיו..

אברהם ניהל משתלות. הוא גידל במשתלות עצי סרק שונים, שניתן היה לגדלם בלא מים. לשתילים היה ביקוש רב ולבזובסקי שמצא את פרנסתו בכבוד, יעץ הרבה לפרלסון ולחבריו."

השתלבותו של אברהם בחברי העלייה החדשה הייתה לצנינים בקרב רבים מוותיקי המושבה שהתנגדו לדרכי פעולתו של האיש אשר סירב ללכת בתלם. שוב מצא עצמו אברהם במאבק כנגד וועד המושבה, אותו וועד שהוא עצמו נזקק לו פעם בפעם לשם קידום ענייניו האישים. הוסיף וכתב פרלסון:

"אברהם לובזובסקי, שעינו הייתה חדה לראות בסגולות האדמה האדומה וכן מבטו היטיב לראות מה ערכו ומה כוחו של הפועל בהמוניו לגבי חדרה רבת-האדמות וסביבה. אברהם לובזובסקי עומד לימין העלייה החלוצית בעצה ובהדרכה מניסיונו וזוכה להוקרה כללית. כחבר וועד הפועלים הוא קורא לציבור זה לעמוד לימין המושבה בצרתה מפני אויביה, אך הוא הטוען להם בפני וועד המושבה, כי לאחר המאורעות לא יישכח חלקו של הפועל: ביום שהוכרז כיום אבל כללי מטעם הוועדה המסדרת, יצאו כל הפועלים, 91 איש במספר, לביצור הח'אן, ואת שכר עבודתם בביצור הללו צריכים לקבל. הפועל החלוץ אינו יכול לתת את עזרתו חינם"

כרכור

בתום המלחמה, עבר לבזובסקי להתגורר זמן מה בכרכור, יישוב שקם ממזרח לחדרה במתכונת של "אחוזה". שיטת התיישבות זו התבססה על הון פרטי של משקיעים יהודים מחוץ לארץ שמימנו, לרוב באמצעות חברת מניות, את אחזקתן של האחוזות עד אשר הניבו המטעים פרי. בדרך זו הוקמו חוות פורייה והמושבה רעננה, גן-רווה ואף מגד הסמוכה שנבלעה לימים בפרדס-חנה.

כרכור, היישוב בעל השם המוזר שמקורו אינו ידוע, הוקם על-ידי משקיעים מלונדון וזמן מה כונה "אחוזת לונדון". שמונים איש נמנו עם חברי האגודה, רק עשירית מהם, שמונה משפחות, אכן התנחלו במקום. בכרכור התגוררו דרך ארעי אחדים מיוצאי ארגון "השומר" ובהם משפחת השומר האגדי אלכסנדר זייד. ההתיישבות בכרכור לא זכתה להצלחה והיה חשש לעצם יכולתו של היישוב לשרוד.

הסיבה שבעטייה נכשל ניסיון ההתיישבות הראשון בכרכור היה העדר מים זמינים. מספר ניסיונות קידוח בוצעו על-ידי חברת "אחוזת לונדון" אך העלו חרס. מעיינות לא היו בנמצא והמקום עמד על סף התמוטטות בשל המחסור במים. הקידוחים שביצעה "אחוזת לונדון" נערכו בתחילה במזרח המושבה ולאחר שנכשלו, ביצעו עוד מספר קידוחים במערב השטח. החופרים האמינו כי שם יימצאו מי-תהום גבוהים. בעומק 50 מטרים מצאו מים ששפיעתם הייתה 35 מטרים מעוקבים בשעה, כמות זעומה למדי. אברהם לבזובסקי בחן את הסוגיה והגיע למסקנה ההפוכה. הוא טען כי יש לחפור דווקא בצד המזרחי, אך לא להסתפק בחפירה רדודה אלא לבצע קידוחי עומק. המקום שהתאים לביצוע קידוחים, היה בקו המגע שבין הר השומרון הגירני לבין השרון שרובו אדמת סחף. ידיעותיו של אברהם בגיאולוגיה והגיונו הקר הביאו אותו להכרה כי במקום בו מתקיים תפר בין שני סוגי מסלע, חייבים להיות מקורות מים זמינים, צריך רק מי שיחפור ויחשוף אותם.

מושב על הכרמל

בתקופת חייו בכרכור ביקש אברהם להצטרף לגרעין של מקימי מושב העובדים הראשון שנועד לקום בעמק יזרעאל – "נהלל". רעיון "מושב העובדים" גובש על-ידי אליעזר יפה כדגם מופתי של התיישבות חקלאית המבוסס על ארבעה עקרונות: עבודה עצמית, קרקע לאום, עזרה הדדית ושיווק משותף. רעיון המושב ביקש למזג בין עקרונות העבודה העצמית והעזרה ההדדית לבין מתן האפשרות לכל איכר לעבד את נחלתו בעצמו תוך שמירה על מסגרת משפחתית מקובלת. עקרונותיו העמוקים של מושב העובדים התבססו על מחקריו הממושכים של יפה בקליפורניה ובפלורידה שם חקר את המבנה הכלכלי והארגוני של החוות החקלאיות.

לנהלל יכלו להצטרף רק זוגות נשואים. אברהם וצ'רנה טרם נישאו ולכן לא התקבלו לנהלל. הדחיה הייתה צורבת ושיבשה את תכניותיו של אברהם. לא היה ספק כי היה עשוי להשתלב היטב במושב ואף המתנחלים בנהלל היו יוצאים נשכרים מידיעותיו הרבות בחקלאות, מחריצותו וממסירותו.

בתקופת ביניים זו שב אברהם ופנה אל וועד המושבה בבקשה שיסייעו לו למצוא פתרון דיור זמני:

לכבוד וועד המושבה חדרה שלום, כרכור יד תשרי תר"פ

היות שאני צריך לעבור לחדרה ודירה לעת עתה אין לי אבקשכם להרשות לי לקחת את הבית של רוטלוי עד אשר הוא יבריא ואז אם הוא יסכים להחכיר את הבית אשאר ואם לא אשתדל להשיג לי בית אחר. מקוה אני שתתחשבו עם בקשתי. ברגשי כבוד: אברהם לבזובסקי.

על-גבי המסמך אשר נשמר בארכיון הח'אן, נותר רישום בעפרון ללא חתימת הכותב ואף ללא נימוק: "לא לאשר".

הוא שב לחדרה והתמסר לעבודת המשתלה, תחילה כשותף עם משפחת שניאורסון, מוותיקי חדרה ומאנשי ניל"י. בהמשך, הפך למנהל המשתלה ולבעליה. כעת דחק בוועד המושבה על-מנת שיתאפשר לו לעשות שימוש גם בחווה החקלאית "דורשי-ציון" שהייתה מיותמת מפעילות מאז העלמו של אבשלום פינברג. כבר בעיצומו של החורף החל לתכנן את פעילות המשתלה לשנה הבאה:

לכבוד חברי וועד המושבה חדרה

היות שהמשתלה המשותפת שניאורסון-לבזובסקי עברה לרשותי, הנני מתחיל לסדר את העבודה לשנה הבאה ואז נחוץ לי לדעת בדבר המקום אם אפשר לי לעשות עליו דברים שלא אוכל להעבירם בשנה הבאה; כמו כן אבקשכם להרשות לי להשתמש מתוך אדמת תחנת הנסיון בחלקת אדמה של 3-4 דונמים במקום שיתאים לי (מלבד החלקה הגדורה) לתשובתכם הנני מחכה בקרוב מפני הזמן המוגבל שיש לעבודה זו.

בכבוד א. לבזובסקי כ"ז טבת תרפ"א

משנכזבה התקווה להימנות עם מייסדי המושב נהלל, היה עליו למצוא פתרון קבע למגורים. בחדרה, המושבה שעד מלחמת העולם הייתה קפואה על שמריה, החלו להתבצע תכניות התרחבות ל"מתנחלי חוץ" והמושבה הציעה למכירה שטחים להקמת משקים. לבזובסקי מצא עצמו במצב מיוחד הוא היה בעל ממון ומעמד, הפרוטה הייתה מצויה בכיסו אך למרות זאת, נותר מחוסר קרקע ולא יכול היה לפתח משק עצמאי. על כן שב ופנה לוועד המושבה:

לכבוד וועד המושבה חדרה

היות וידוע לי כי נגשים בקרוב לישב את אדמת מתנחלי-חוץ, ובהזדמנות זו תינתן האפשרות לאנשים מחוסרי קרקע לרכוש להם חלקות מהאדמה זו בתנאים רצויים. הנני מציע את עצמי בתור אחד שזקוק לחלקת אדמה.

בכבוד

א. לבזובסקי כ"ג ניסן תרפ"א

המשתלה הצליחה למעלה מן המשוער. אמונתו של אברהם באדמה האדומה הוכיחה את עצמה. השתילים שצמחו בה היו חזקים והביקוש להם גדל. אברהם היה שקוע עד צווארו בעסקי המשתלה שהלכו ושגשגו. מן המשתלה יצאו רבבות שתילים שהיו לעצים מוריקים ומניבים, חלקם ניטעו ברשות הרבים וחלקם בפרדסי האיכרים בחדרה ובסביבותיה.

באותה עת, פנה מנהל בית הספר העממי בחדרה, י.מדליה אל החוכרים וביקש מהם לתרום שתילים ולהתגייס לנטיעתם בחצר בית-הספר.

כמובן, שמי שהתנדב לתרום ועשה את מלאכת השתילה במו ידיו היה אברהם לבזובסקי. בנוסף לכך, דאג לטיפוחם בהמשך גידולם. אחדים מן העצים השתמרו עד עצם היום הזה (באזור המזרחי של החצר).

קופת חולים

העבודה הייתה רבה ומעייפת. אך אברהם מצא זמן לפעילות ציבורית. הוא היה מעורב בענייני וועד הפועלים ובמסגרת פעולותיו השתתף ותרם להקמת "מטבח הפועלים" שבו סעדו הפועלים, הרווקים והדחוקים בכסף ובזמן, את ארוחותיהם במשותף. בהמשך היה אברהם מעורב עם ידידו אליעזר פרלסון, מייסד קופת חולים הכללית. בהקמת קופת חולים. מוסד זה העניק סעד רפואי לפועלים שלקו במחלות שונות.

הפועלים הצעירים, שרבים מהם היו לעסקנים גדולים ואף למנהיגי ציבור ברמה הארצית, ידעו להעריך את פועלו של האיכר שנטה להם חסד. בדו"ח השמור בארכיון חדרה נסקרו קורות הפועלים במושבה והוקדשו בו דברי הערכה לאברהם:

"לא רבים היו הפועלים הותיקים בחדרה שהעניקו מבקיאותם ומניסיונם לצעירים, אך מבין המעטים שהקדישו את מרצם למחנה החלוצים התבלט אחד שהיה אב לשורה של מאמצים והישגים. אברהם לבזובסקי, שהיה מעורה בחיי המושבה ובעל ניסיון רב יזמה ומרץ ? עמו נועצנו ואתו התווינו דרכים לכיבוש העבודה."

אליעזר פרלסון שהיה ממנהיגי הפועלים בחדרה הוסיף ומנה את שבחיו של לבזובסקי שהיה עבורו ועבור חבריו מעין דמות אב, על אף שלא היה מבוגר מהם בשנים רבות. בזכות פועלו של אברהם התאפשרה הקמת גוף סוציאלי רפואי, שהפך ברבות השנים, לדגם במישור הארצי ולאחד מאבני הפינה של מדיניות הרווחה הישראלית ? קופת-חולים.

בשנת 1928 חתם מרכז קופת-חולים הסכם, חלוצי בגישתו, להשתתפות המעסיקים במימון קופת החולים של הפועלים. סיפר פרלסון שהיה מאוחר יותר מראשי קופת-חולים הכללית של ההסתדרות:

"הסכם שנחתם בין איכרי חדרה, 'נותני העבודה', ובין קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, מחוז השומרון, שתקרא להלן קופת-חולים, באשור מרכז קופת חולים:

א. קופת-חולים תקבל עליה לספק לכל הפועלים העברים, בין אם הם בהסתדרות הכללית ובין אם אינם חברים בה, עזרה מדיצינית (היינו: עזרת רופא ורפואות), בית חולים, בית הבראה, כלכלה ? לפי התקנות וההוראות הכלליות של קופת-חולים.

ב. נותני העבודה מחויבים להכניס לקופת-חולים תשלום חדשי של 3% משכר-העבודה של הפועלים הנ"ל.

ההסכם הזה, שנחתם ואושר באפריל 1928, הוא מקרה יחיד בתולדות הפועל במושבה, ומלבד שהוא כשלעצמו מעיד טובות על היחסים בין האיכרים והפועלים בחדרה בתקופות ידועות- יש בו משום הערכה ראויה לקופת חולים ולכוחה הארגוני של ההסתדרות. חתומים עליו כמעט כל בעלי הנחלות של חדרה מאותו זמן. כך הפכה חדרה לנושאת הדגל של המהפכה הפועלית בארץ-ישראל שהפכה את מעמד הפועלים לגורם המאורגן המרכזי ביישוב העברי.

ראשך עלייך כרמל

לבזובסקי ביקש להקים מושב על אדמה פרטית, בשיפולי הר הכרמל. שלא כמקובל באותה עת, כאשר מושבי עובדים הוקמו רק על אדמת הלאום.

בשנת 1923 גאל לבזובסקי חלקת קרקע וקרא שמה "וורדיה", כיום שכונה חיננית בחיפה, אז אדמת טרשים נידחת. כנראה, שהאתגר שהניע אותו ליזמה ולחידוש פעל גם כאן.

הוא תכנן הובלת מים מכרכור לוורדיה באמצעות צינור ומערכת משאבות. תכנית נועזת זו לא מומשה לבסוף, אך ככל הידוע, זו אחת התכניות הראשונות להסעת מים ביהקף כה נרחב שבוצעו בארץ-ישראל.

בשנת 1923 היה מרכז הכרמל שומם וטרשי. סיפר שמואל כפרי:

"באותה שנה (תרפ"ג) התיידדתי עם אברהם לבזובסקי, שגידל משתלות בשטח, שכיום הוא גן המייסדים. השטח היה חלק מתחנת הנסיונות שייסד אהרון אהרנסון בעתלית…עם העלמו המסתורי של אבשלום…ומותו של אהרון…נשארה התחנה מיותמת.

לבזובסקי חכר את חלקת האדמה וגידל בה משתלות של עצי סרק. הואיל והתעניינתי בכל ענף חקלאי הגעתי אל לבזובסקי. למדתי ממנו הרבה בשטח החקלאות ואהבתי לשוחח עמו על בניין הארץ ויישובה. לבזובסקי היה חבר במפלגת הפועל הצעיר…היה לועג לסוציאליסטים למיניהם…בשיחותי עמו ספרתי לו על תכניותי להקים לי משק משלי אם כי טרם החלתי באיזה חבל ארץ…

באותו קיץ נזדמנה ללבזובסקי חלקת אדמה של כ- 150 דונם על ר הכרמל בסמוך לשכונת הדר הכרמל, שעמדה אז בראשית בניינה.

לבזובסקי רכש את החלקה במטרה להקים עליה מושב עובדים קטן, שבו יתיישבו עובדי אדמה בסמוך לעיר חיפה, שהתחילה להתפתח כעיר נמל. אדריכל ירושלמי נודע1 התרשם מיוזמתו של לבזובסקי, אשר למרות היותו כמעט חסר אמצעים כספיים נטל על עצמו משימה כה גדולה שלא על מנת להתעשר, אלא כדי ליישב את הארץ…כששמע לבזובסקי על תכניותיי הציע לי להיות חבר במושב שקרא לו "ורדיה" על שם הורדים, הגדלים פרא באיזור. נסעתי אתו לראות את המקום. השטח היה מלא צמחיה ירוקה, ורק שבילים צרים, שדרכו בהם רועי הצאן הערביים, הובילו אליו. טפסנו במעלה ההר ואני נגמלתי מהרעיון להצטרף למושב…לעומתי היו שהתלהבו מהתכנית של לבזובסקי והחליטו לתת לה את ידם."

שטח הקרקע בוורדיה היה 192 דונם. עשרת המתיישבים היו אמורים לשלם ששה לירות מצריות לכל דונם אדמה. בהתאם לעקרונות המושב, כולם היו בעלי משפחות ומנוסים בעבודה חקלאית. אחדים מהם למדו חקלאות באופן מסודר באקדמיות בחוץ-לארץ.

המתיישבים, בניצוחו של לבזובסקי, הקימו משתלה ונטעו בה עצי-פרי מגוונים. הקרקע נמדדה וחולקה בין המתיישבים. בכל חצר גודלו בהמות ובתים אחדים החלו להבנות. כעבור שנתיים, סולק כשליש מן הסכום אך העול היה כבד מאד על כתפי המתיישבים. הם פנו לחברת יק"א בחיפה בהצעה שזו תסלק עבורם את יתרת החוב בתמורה למשכון האדמה וכל אשר עליה.

וכך, איכלה הריבית את הרווחים ומיוזמת "ורדיה" לא ראה אברהם פרי. הוא חלם לבנות את ביתו על הכרמל אך נאלץ לדחות גם מחשבה זו ושב לבית ברחוב הרצל בחדרה.

אח ומורה לחלוציםבשנים הבאות נודע אברהם כידיד נפש וכמנחה לחלוצים רבים. עצותיו ועידודו הניעו רבים לבסס עצמם בארץ. סיפר שמואל כפרי:

"יצאתי עם לבזובסקי לנטוע חלקת אקליפטוסים סמוך לחדרה. את השתילים הובלנו לשטח בשקים, שהעמסנו על חמור. לא ידעתי את מלאכת הנטיעה, ולבזובסקי לימדני כיצד לסמן את מקומות הנטיעה, כיצד לחפור את הבורות וכיצד לנטוע את השתילים הרכים…בשעות המנוחה היינו מרבים לשוחח, לרוב מתוך תמימות דעים. הוא היה איש נעים לשיחה ובפרט כשמצב רוחו היה טוב עליו.

למרות הקדחת והצרות האחרות כולנו אהבנו את חדרה, ובלבי גמלה ההחלטה להתיישב בה. למרות החלטתי לא מיהרתי. אבל לבזובסקי היה ממריצני ואומר, שעלי להחליט משום שאין הזמן עומד, ואם כבר החלטתי כדאי למהר לרכוש אדמה, כי הרבה אנשים באים לחדרה והאדמה מתייקרת. ואכן אדמה, שבבואי לחדרה הוצעה במחיר לירה מצרית אחת לדונם, נמכרה באותם ימים במחיר עשר לי"מ לדונם".

עד מהרה סחפה את אברהם רוחו הסוערת והוא הפך למעין מטיף בשער למען קידום מפעלי התיישבות סביב חדרה. השילוב בין מקצועיותו כאגרונום ואמונתו הבלתי מסויגת באדמה ובכוחותיה הביאו אותו להירתם למען היישובים שקמו ממזרח למושבה הוותיקה. החווה גן-שמואל, האחוזה כרכור והקיבוץ עין שמר.

כל אחת מן הנקודות הללו הייתה שונה בנסיבות הקמתה, בסגנונה ובהרכבה האנושי. המכנה המשותף לכולן היה היותן נקודות בהן נקהלו אנשים צעירים שנזקקו יותר מכל, לעידוד.

כתב בזיכרונותיו משה סורוקה: "כן הוחלה תנועת ההכשרה, אשר הביאה עמה חיים למושבה ומצד שני הכשירה לציבור הפועלים את עסקניו ומדריכיו, אשר ייקראו לימים לעמוד בראש עבודת הבניין של הפועל בארץ. תנועה זו מעוררת לחיים את גן-שמואל ואת קבוצת כרכור, אשר חבריהן מתרבים, והן משמשות את הציבור הזה בהדרכה ובמתן תוקף לכיבוש עמדותיו במושבה. בראש הציבור הזה עומדים מדריכים להדריכו בארגון חייו ובהגנת עמדותיו במושבה ובו בזמן לעורר בו יחס חיובי אל העבודה אשר כבש: 'כאשר גבר בנו הרגשת ההתנחלות החילונו לרקום חלומות על חיים של קבע בחדרה. ומיודענו לובזובסקי חזה בדמיונו גאולת שטחי קרקע נרחבים להתיישבות פועלים בגבולות המושבה".

למרות שהיה פרדסן, בעל נכסים, הזדהה אברהם מבחינה פוליטית עם תנועת "הפועל הצעיר", מפלגה זו הוקמה בפתח-תקווה במטרה לקדם את צרכיו של הפועל החלוץ בארץ-ישראל. בין ראשיה היו אהרן דוד גורדון, יוסף שפרינצק, שלמה לביא, שמואל דיין ובהמשך ד"ר חיים ארלוזורוב, אליעזר קפלן וד"ר משה בילינסון. חברי "הפועל הצעיר" שהיו גורם דומיננטי בהקמת היישובים הראשונים בעמק-יזרעאל התאחדו עם מפלגות פועלים אחרות במסגרת מפא"י.

בין מפלגות הפועלים היו חילוקי דעות שרוב החברים כלל לא ידעו לנסחם. לעיתים ניטשו בין מתקני העולם הללו ויכוחים סוערים על קוצו של יוד, היו מקרים בהם נתגלעו יריבויות שבערו בלהט שלא דעך משך עשרות שנים. ההבדלים המהותיים יותר היו על רקע של סגנון, קשרים חברתיים ומשפחתיים. אף שהיה חבר מפלגה, לא ראה אברהם כל עניין בפעילות מפלגתית אלא ביקש לקדם את חברי כל המפלגות להגשמת רעיון ההתנחלות.

הוא היה אבן שואבת ומבוע רוחני לפועלים, גולל בפניהם את תכניותיו רבות ההשראה. הוא היה כבר מבוגר למדי, בשנות השלושים לחייו, ביחס לפועלים שהיו כבני עשרים.

"בימים ההם עוד חילוקי-השקפות בין מפלגות הפועלים "אחדות-העבודה" ו"הפועל הצעיר", אך מעולם לא הורגשה המחיצה הרעיונית לא בשעת הדיון בשאלות שונות ולא בחיי יום-יום. …וכאשר גברה בנו הרגשת ההתנחלות התחלנו לרקום חלומות על חיים של קבע בחדרה. מיודענו לבזובסקי חזה בדמיונו גאולת שטחי-קרקע נרחבים להתיישבות פועלים בגבולות המושבה ותיכן תכניות מקסימות ומושכות-לב, שבודאי היו באות לכלל התגשמות, אלמלא קרה דבר שיזעזע את יסודות חיינו במושבה זו ושהכריחנו לנטוש אותה."

המקרה שנזכר היה ביטוי לחוסר המזל בו לקו תכניותיו הגדולות של לבזובסקי. רבות מהן נגנזו בשל נסיבות חיצוניות, כך עלה גם בגורלה של תכנית זו.

ימים אחדים לאחר שהותקפה חדרה על-ידי ערבים מן הסביבה במאורעות הדמים של מאי 1921, התרחש אירוע שחולל שבר במושבה הקטנה:

"פועלים עברים הורחקו ממקומות עבודתם וענפים רבים נתרוקנו כליל מיהודים ובליל חורף אחד, באסיפת חברים שנמשכה שעה ארוכה אחרי חצות, נתקבלה החלטה דרמטית: לעזוב כאיש אחד את המושבה. כל הכבודה זזה אל מחנה מחוסרי-העבודה בכרכור".

זהו חלק ראשון של הספר מתוך שניים